גזרת בעלי כיסים / מנחות סז

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו מביאה את דברי רבי עקיבא, המחייב את קמח השעורים שנטחן לצורך העומר בתרומות ובמעשרות לאחר שנפדה. דבריו של רבי עקיבא מובילים את הגמרא לדיון נרחב בפטור הקדש מתרומות ומעשרות, מתוך הקבלה לפטור תבואת נוכרי מתרומות ומעשרות. ברקע הדיון עומדת השאלה הידועה אם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות. שאלה זו, הנתונה במחלוקת בדברי חז"ל, עוררה גלים רבים של מחלוקות לאורך השנים. נציין כדוגמה את דבריו של הכסף משנה (תרומות א, יא), המזכיר החלטה של בית הדין בצפת שלפיה מי שיחמיר בסוגיה זו ויחייב הפרשת תרומות ומעשרות מקרקע של גוי יוחרם וינודה. כאמור, מחלוקת זו היא מחלוקת נוקבת, אך אין כאן המקום לדון בה.

בדברינו כאן נתמקד בעניין אחר המתחדש בסוגייתנו, ולמיטב ידיעתי איננו מצוי בסוגיות נוספות בתלמוד הבבלי. בגמרא בסוגייתנו מצטט רבינא שתי ברייתות שמהן עולה שמירוח עובד כוכבים מחייב בתרומות ומעשרות, כלומר אף אם בשעה שהסתיימה המלאכה החקלאית בפירות הם היו שייכים לנוכרי, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. רבא משיב לרבינא כי חיוב זה בתרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן:

"מדרבנן, גזירה משום בעלי כיסים".

כלומר חכמים גזרו גזרה המחייבת הפרשת תרומות ומעשרות אף אם המירוח היה בידי גוי. רש"י על אתר הביא שני פירושים לגזרה, ורוב הפוסקים ציטטו את פירושו השני:

"משום בעלי כיסין, שיש להן קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות, ויקנוהו לעובדי כוכבים וימריחום עובדי כוכבים ומפקע ליה ממעשר".

כלומר יש לחשוש שמא אדם בעל קרקעות יבצע מעין "היתר מכירה": הוא ימסור את פירותיו לנוכרי קודם המירוח, הנוכרי ימרח, והבעלים ישוב ויקנה את הפירות מהנוכרי. בדרך זו ייפטרו הפירות מתרומות ומעשרות. החידוש שבגזרת בעלי כיסים הוא שאף מי שיבצע מהלך כזה יתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות, חרף העובדה שמעיקר הדין הוא פטור מהפרשה, שהרי הפירות נתמרחו בידי הנוכרי.

פירוש שונה לגזרה הציע הרמב"ם (תרומות ד, טו). נראה שגם הרמב"ם חושש מפני מציאות דומה לזו שמתאר רש"י, דהיינו למסירת קרקעות לנוכרי כדי להפקיען מהפרשת תרומות ומעשרות. עם זאת הרמב"ם מבאר שהגזרה מחדשת הלכה שונה לחלוטין:

"העכו"ם שהפריש תרומה משלו – דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין, ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו"ם כדי לפוטרו".

במציאות שמתאר הרמב"ם אדם מחזיק בפירות תרומה או מעשר אך טוען שקיבל אותם מן הנוכרי, שאינו מחויב בהפרשה, ולכן אין הוא חייב למוסרם לכוהן. החידוש שבגזרה הוא שאף אם אמת הדבר שהנוכרי הוא שהפריש, גזרו חכמים שהפירות נתפסים בקדושת תרומה ומעשר. גזרה זו, שביסודה נוגעת להפרשת נוכרי, חוסמת גם את פתח הרמאות הנ"ל.

נזכיר בקציר האומר שתי נקודות נוספות שהאחרונים דנו בהן ביחס לגזרת בעלי כיסים:

א. בספר השו"ת של רבי בצלאל אשכנזי (בעל השיטה מקובצת; סימן א) הובאה מחלוקת ראשונים בשאלה אם המפריש תרומות ומעשרות מפירות שנתמרחו ביד הגוי חייב למוסרם לכוהנים, או שמא די בכך שהוא מפריש ואיננו מרוויח מכך שמסר את הפירות לנוכרי.

ב. להלכה הביא השולחן ערוך את פירושו של הרמב"ם לגזרת בעלי כיסים. לכאורה יש להסיק מכך ששלל את פירושו של רש"י, ואם כך – מי שמסר את פירותיו לנוכרי קודם מירוח אכן נפטר מהפרשת תרומות ומעשרות גם מדרבנן.

אלא שהמפרשים עמדו על כך שהרמב"ם עצמו (תרומות א, יג) התייחס בפירוש לתרחיש שצייר רש"י וקבע שפירות שגדלו ברשות ישראל ונמסרו לעובד כוכבים למירוח חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן. לכאורה העובדה שהרמב"ם איננו מזכיר בהקשר הזה את גזרת בעלי כיסים, ואף מזכיר אותה בהקשר אחר כנ"ל, מלמדת שכאן לא מדובר בגזרת בעלי כיסים אלא בגזרה אחרת. לעומת זאת בתשובותיו (סימן קל"ז) כתב הרמב"ם בפירוש שדבריו כאן מבוססים אף הם על גזרת בעלי כיסים. האחרונים על אתר (כסף משנה, רדב"ז, מהר"י קורקוס, רבנו חיים הלוי ועוד), שחלקם לא הכירו את תשובת הרמב"ם, אכן התלבטו מאוד אם פסיקתו כאן מבוססת על גזרת בעלי כיסים או על טעם אחר, והדברים סוכמו באריכות ובעמקות ב"מעדני ארץ" של הגרש"ז אויערבך על אתר (אות א).

אם כן, הלכה למעשה המוסר את פירותיו לנוכרי קודם מירוח לא פטרם מתרומות ומעשרות, בין לרש"י ובין לרמב"ם.