חיטים שזרען בקרקע / מנחות סט

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מסתפקת ביחס למעמדן של חיטים שנזרעו בקרקע לפני הבאת העומר אך טרם השרישו:

"בעי רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, עומר מתירן או אין עומר מתירן?             
היכי דמי?... דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו, וקא מיבעיא ליה: מהו לנקוטי ומיכל מינייהו?      
כמאן דשדייא בכדא דמיא ושרינהו עומר, או דלמא בטיל להו לגבי ארעא?             
יש להן אונאה או אין להן אונאה?... יש להן אונאה, דכמאן דשדייא בכדא דמיא ויש להן אונאה, או דלמא בטיל להו לגבי ארעא?           
נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן? כדשדייא בכדא דמיא וכמטלטלי דמו ונשבעין עליהן, או דלמא בטיל להו אגב ארעא וכמקרקעי דמו ואין נשבעין עליהן?  
תיקו".

שלושת הספקות המובאים בגמרא (עומר, אונאה ושבועה) תלויים בנקודה עקרונית אחת: האם החיטים הללו נחשבות כחיטים תלושות הנתונות בכד, או שמא הן בטלות לקרקע.

את האפשרות שהחיטים בטלות לקרקע אפשר להבין בשתי דרכים. באופן פשוט כוונת הגמרא היא שהחיטים כבר אינן נחשבות כחיטים תלושות אלא כחלק מגידולי הקרקע לכל דבר ועניין. אומנם התבוננות נוספת בדינים שהגמרא עוסקת בהם יכולה להעלות הבנה אחרת: בהמשך הדף דנה הגמרא בחיטים שהתעכלו במעי בהמה, ושם מבואר שהעיכול טיהר את החיטים מטומאת אוכלים. אך ביחס לחיטים שזרען בקרקע לא הוזכרה אפשרות כזו אלא רק דיני אונאה ושבועה. ייחודם של דינים אלו בכך שהם קשורים להתייחסות אל החיטים ולהקשר שבו רואים אותן ולא להגדרת החפצא שלהן. כך מפורש גם בדברי הרמב"ם (מכירה יג, טז) ביחס לאונאה בחיטים אלו:

"הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו מפני הקרקע".

כלומר החפצא של החיטה הוא בוודאות 'זרע', והשאלה היא רק אם אפשר להתייחס לזרע הזה כעומד בפני עצמו או שהוא בטל לקרקע. לאור דברי הרמב"ם עלינו להבין שגם הספק ביחס להיתר העומר אינו נובע משינוי בחפצא של החיטים אלא בהקשר: העומר מתיר רק חיטים הנחשבות חלק מהתבואה ולא חיטים שנזרעו והפכו לחלק מהקרקע.

שתי האפשרויות הללו יכולת להסביר מחלוקת שנתגלעה בין האחרונים ביחס לדין חמץ. הרשב"א כתב בתשובותיו (סימן ע) שאין לחשוש שחיטים המונחות בבורות יחמיצו מחמת לחות הקרקע. רבי יעקב ברוכין, מרבני ליטא במאה ה־19, כתב בספרו 'קהלת יעקב' שיש ראיה לדברי הרשב"א מסוגייתנו, העוסקת באכילת חיטים מן הקרקע בימות הפסח (אחרי הקרבת העומר) ואינה מזכירה שיש בהן חשש חמץ. אולם הסטייפלר בספרו 'קהלות יעקב' דחה ראיה זו וכתב שייתכן שסוגייתנו לא חששה לכך משום שהזרעים בטלו אגב הקרקע.

נראה שמחלוקתם נובעת מתוך שתי ההבנות הנ"ל. לדעת רבי יעקב ברוכין אפשר להשוות בין חיטים המונחות בבור ובין חיטים שנזרעו לעניין חמץ, משום שחמץ הוא דין בחפצא של החיטים, שאינו בטל, וכל הדיון בסוגיה נוגע רק למעמדן של החיטים ביחס לקרקע. אומנם הסטייפלר סבור שגם החפצא של החיטים נחשב גידולי קרקע, וממילא לא שייך בהן דין חמץ.