חמשת מיני דגן / מנחות ע

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנתנו נאמר שחמשת מיני דגן מצטרפים זה עם זה לחיוב חלה:

"החיטין, והשעורין, והכוסמין, והשיבולת שועל, והשיפון – הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה".

הברייתא המובאת בסוגיית הגמרא מסייגת דין זה:

"תנא: כוסמין מין חיטים, שיבולת שועל ושיפון מין שעורין".

כלומר דווקא כוסמין מצטרפות עם החיטים, ושאר מיני הדגן יכולים להצטרף רק עם השעורים.

התוספות (ד"ה תנא) השוו בין המקורות הללו, העוסקים בדיני חלה, ובין מקורות אחרים העוסקים בדיני כלאיים ומצה:

"לאו לענין כלאים מיתניא, דהתנן בריש כלאים: 'החיטין והזונין אינן כלאים זה בזה, השעורין ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון, הפול והספיר, הפורקדן והטופח, פול הלבן והשעועית – אינם כלאים זה בזה'. וכולן זוגי קתני, משמע דאינך הוו כלאים.            
ולענין לצאת ידי מצה בפסח לא מיתניא, דתניא לקמן בסוף ואלו מנחות: 'ליקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח'. ו'מכולן' היינו מכל חמשת המינין".

כלומר דיני כלאיים מחמירים יותר בהגדרת המינים הדומים זה לזה, בעוד בדיני חמץ ומצה אפשר לצרף את כל חמשת מיני הדגן יחד. נראה שהסברה להבדלים אלו פשוטה: דיני כלאיים עניינם הגדרת הגבולות בין המינים, ולעניין זה רק שני דגנים דומים מאוד נחשבים כמין אחד ממש, ואילו בדיני מצה אין משמעות להגדרת המינים אלא רק למצה עצמה, הנחשבת מצה אחת אף שהיא מורכבת ממינים שונים. לאור הדברים יש לדון מה משמעותם של דיני צירוף לחלה, העומדים בתווך בין כלאיים למצה.

בהמשך דברי התוספות מבואר שגם בתוך דיני חלה אפשר לחלק בין מקרים שונים. כאשר המינים "בלולין יפה ועושין מהן עיסה אחת" כולם מצטרפים זה עם זה כמו בדיני חמץ ומצה, ואילו "כשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה" אין תורמים ממין אחד על השני אלא רק ממינים זהים לחלוטין, בדומה לדיני כלאיים. החלוקה המיוחדת שנאמרה בברייתא מיושמת רק במקרה מיוחד שבו יש שלוש עיסות קטנות (שאין בכל אחת מהן שיעור חלה) הדבוקות זו בזו: "חצי קב חיטין, חצי קב שעורין וחצי קב כוסמין – נוטל מן הכוסמין".

מה מיוחד במקרה זה? בירושלמי מבואר (וכן מובא בגרי"ז כאן) שגם במקרה זה אין הצירוף מועיל לחייב חלה על פי השיעור השלם של העיסה אלא רק כנגד הכוסמין שבה. כלומר דיני הצירוף של קובעים מתי אפשר לראות חלק אחד של העיסה כחלק מהקשר של עיסה גדולה ולחייב אותו. דינים אלו אינם מגדירים זהות מוחלטת בין המינים אלא את המינימום הנדרש כדי שחיבור של שתי עיסות ייחשב לעיסה אחת בעלת שני חלקים.