איסור קצירה קודם העומר / מנחות עא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו מפרטת את המקרים שבהם הותרה קצירה קודם הבאת העומר. בין השאר מובא הקוצר לשחת להאכיל לבהמתו, אשר גם הוא הותר בקצירה קודם הבאת העומר. אומנם נחלקו התנאים אם מותר לקצור כך דווקא כשהקצירה החלה קודם שהתבואה הביאה שליש, וכך סובר רבי יהודה, או אף לאחר שהביאה שליש, וכן דעת רבי שמעון.

הגמרא משווה מחלוקת זו לשיטת רבי מאיר, הקובע (במשנה במסכת פאה) כי הקוצר שחת באמצע שדהו מחלק את השדה לשני שדות נפרדים לעניין השארת פאה, אף אם לא חרש את המקום שקצר בו.

למסקנת הגמרא רבי מאיר מסכים עם שיטת רבי שמעון וסובר כי קודם הבאת שליש אין כאן קצירה, ולאחר הבאת שליש זוהי קצירה (אלא שהוא מוסיף עליו שאף קצירה לאדם קודם הבאת שליש אינה חשובה קצירה).

על כן מעמידה הגמרא את המשנה בפאה כעוסקת במקרה שהתבואה לא הביאה שליש. כיוון שכך, לדעת רבי מאיר אין כאן קצירה, והשדה נחשב כחלוק לשניים מתחילתו ולא על ידי קצירה.

הבנה הפוכה אנו מוצאים בירושלמי (פאה ב, א). הירושלמי מסכים כי שיטת רבי מאיר כשיטת רבי שמעון, אלא שלאור זאת הוא מבאר את המשנה במסכת פאה באופן הפוך – המשנה עוסקת במקרה שהתבואה הביאה שליש, ועל כן לדעת רבי מאיר פעולת יש כאן קצירה חשובה, וקצירה כזאת מחלקת את השדה לשני חלקים לעניין פאה.

לכשנדקדק בדבר נמצא כי התלמודים חלוקים בשאלה כיצד להבין את היתר קצירת השחת קודם הבאת העומר. לדעת הבבלי היתר הקצירה נובע מכך שקודם הבאת שליש אין התבואה נחשבת תבואה חשובה, וממילא לעניין פאה תגרור קצירת השחת את חלוקת השדה לשניים, שכן קודם הבאת שליש אין השדה חשובה להיות אחת. לדעת הירושלמי, לעומת זאת, היתר קצירת השחת קודם הבאת העומר אינו תלוי בגריעותה של השחת אלא בכך שפעולת קצירת השחת אינה פעולה חשובה. על כן בפאה דווקא קצירה של תבואה שהביאה שליש תגרום לחלוקת השדה לשניים, שכן היא נחשבת פעולה חשובה, ואילו קצירה קודם הבאת שליש אינה פעולה חשובה מספיק כדי לחלק את השדה לשניים.

בקצרה, לפנינו מחלוקת ביסוד איסור קצירה קודם העומר: לדעת הבבלי הוא דין בתוצאת הקצירה – אסור שתהיה תבואה החשובה כקצורה קודם הבאת העומר, ולדעת הירושלמי הוא דין במעשה הקצירה – פעולת הקצירה נאסרה קודם להבאת העומר.

לאור דברינו נוכל ליישב את פסקיו המוקשים של הרמב"ם. מחד גיסא פסק הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, טו) כרבי שמעון:

"תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה".

ומאידך גיסא פסק הרמב"ם (מתנות עניים ג, ד) כחכמים בברייתא דפאה:

"קצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר, הרי זה נפסקת לשתי שדות".

לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים הן על פי הבבלי הן על פי הירושלמי: שני התלמודים משווים בין הפסיקה בהלכות קצירה קודם העומר ובין הפסיקה בהלכות פאה, ואילו הרמב"ם בהלכות העומר מחלק בין קודם הבאת שליש לבין אחר הבאת שליש, בעוד בהלכות פאה לא חילק אלא פסק שבכל אופן בלא חרישה אין השדה נחלקת לשניים.

אומנם נראה כי לעניין פאה פסק הרמב"ם כירושלמי, שדווקא פעולת קצירה חשובה מחלקת את השדה לשניים (ועל כן הוא מדגיש שאם חרש, אפילו קצירת תבואה שלא הביאה שליש גורמת להפסק, כשאליבא דהבבלי דווקא קצירת תבואה שלא הביאה שליש היא שגורמת להפסק, ועיין כס"מ). לעומת זאת, לגבי הלכות קצירה קודם העומר החמיר כשני הדינים ופסק לאסור הן מצד מעשה הקצירה הן מצד התוצאה. על כן לאחר הבאת שליש – שאז יש תבואה חשובה – נאסרה אפילו קצירה שאינה חשובה, לצורך בהמה; ואילו קודם הבאת שליש – שאז החפצא אינו חשוב – התיר הרמב"ם דווקא קצירה לבהמה, שאינה מעשה חשוב, ולא קצירה לאדם, שהיא מעשה קצירה חשוב.