חלוקת קודשים / מנחות עג

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מאריכה להוכיח שאין לחלוק קודשים זה כנגד זה, בין בקודשים שאינם דומים זה לזה ובין בקודשים הדומים זה לזה (כגון מנחות כנגד מנחות או קודשים קלים כנגד קודשים קלים).

השפת אמת (עב ע"ב ד"ה מנין שאין חולקים) העלה ספק מעניין:

"ומסופק אני אי הפירוש דאפילו שניהם מתרצין בהכי אינם יכולים לחלוק, דקשה על זה, הלא במתנה ודאי יכול אחד ליתן חלקו לחבירו... א"כ כשחולק עמו מנחה כנגד זבח להוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו וחבירו נותן לו במתנה זבחו. ודוחק לומר דגזירת הכתוב הוא לאסור כי האי גוונא. ולכן אפשר לפרש דעיקר הלימוד הוא שאין אחד יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח... כמו שכופין על מדת סדום, כיון דאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה... וצ"ע בזה לדינא".

אומנם בהערה מחתנו של השפת אמת הנדפסת בתוך הספר הועלתה סברה לאסור גם כאשר הכוהנים מתרצים זה לזה:

"מצינו כי האי גוונא בריש פרק א' דמעשר שני, ועיין שם בירושלמי ובתוספתא דבדרך חליפין אסור ובמתנה שרי. אם כן גם כאן יש לומר כן".

כוונתו למשנה הראשונה במסכת מעשר שני:

"מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו, ולא שוקלין כנגדו, ולא יאמר אדם לחברו בירושלם הילך יין ותן לי שמן, וכן שאר כל הפירות. אבל נותנין זה לזה מתנת חנם".

מפורש במשנה כי אף על פי שמותר לתת מעשר שני במתנה, אסור להחליפו באופן הנראה כמכר, אף ששני הצדדים מתרצים זה לזה. חתנו של השפת אמת מציע שאפשר להבין את איסור החלוקה בקודשים באופן דומה.

לפנינו שתי תפיסות של האיסור לחלק קודשים זה כנגד זה: לדעת השפת אמת מדובר בדין הקשור לזכויותיו הממוניות של הכוהן בחלקו – זכות זו אינה מספיקה כדי לכוף את חברו לתת לו חלק אחד גדול מקורבן אחד, ועליו לקבל שני חלקים קטנים משני קורבנות. ממילא אם שני הצדדים מסכימים להחליף – אין בכך כל בעיה. לדעת חתנו של השפת אמת הדין לפנינו אינו דין ממוני אלא דין איסורי – החלפת חלקי הקודשים זה בזה מעידה על זלזול בהם, ללא קשר להסכמתם או אי־הסכמתם של הצדדים.

ייתכן כי שתי הדעות רמוזות כבר בדברי בעלי התוספות (עג ע"א ד"ה איש חולק), המתלבטים מהו גדרו של האיסור לחלוק בקודשים. בתחילת דבריהם הם מציעים שאף כאשר מחלקים קורבן אחד בין הכוהנים אסור לכל כוהן להקפיד שחלקו יהיה בהכרח שווה לחלק האחרים: "חלוקה גמורה לא עבדי ליטול בשוה". לאחר מכן הם מציעים אפשרות אחרת: "לא ממעטינן הכא אלא שאין מחלקין מנחה חריבה זו כנגד מנחה חריבה אחרת, אבל מנחה אחת בפני עצמה מחלקין וכן זבח אחד".

כלומר בעלי התוספות מתלבטים אם האיסור לחלוק משמעו איסור להקפיד על הכמויות אפילו בקורבן אחד, או שהאיסור קיים דווקא בהחלפת חלקים מקורבנות שונים. האפשרות הראשונה ודאי אינה נובעת מאופי זכותם הממונית של הכוהנים, שהרי לכל כוהן מגיע חלק שווה בקורבן. אפשרות זו נובעת, אם כן, מהזלזול בקורבן שיש בוויכוח על חלוקתו. האפשרות השנייה, לעומת זאת, יכולה להיות מובנת כתומכת בהצעתו של השפת אמת – חוסר היכולת של הכוהן לכפות כוהן אחר להחליף עימו חלקי קורבן כדי שיקבל חלק אחד גדול נובע מחיסרון בזכותו הממונית.