חטאת כוהן / מנחות עד

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בפרשת ראה נאמר:

"וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'".

אף שפסוקים אלה עוסקים בלוי, פירשו חז"ל (בבא קמא קט ע"ב, וכן בסוגייתנו) שמדובר בכוהן, אשר רשאי לבוא ולהקריב את קורבנותיו בכל שעה ואיננו מחויב למוסרם לכוהני המשמר העובדים באותה העת.

הגמרא בסוגייתנו מחדשת שהלכה זו נוהגת לא רק בקורבנות נדבה אלא גם בקורבנות חובה הבאים על חטא. הגמרא מעלה הווה אמינא שלפיה הכוהן לא יוכל להקריב את קורבנות חובתו הבאים על חטא, אך דוחה אותה ומסיקה שהוא יכול להקריב את כל קורבנותיו. השפת אמת (עג ע"ב) מעיר שלדעת רבי שמעון, אשר דרש במשנה את הפסוקים באופן שונה מזה של הברייתא שבדף ע"ג, אכן יש להניח שכוהן איננו רשאי להקריב את חטאתו.

דומה שהסברה לכך שהכוהן לא יוכל לכפר על עצמו נובעת מכלל הלכתי שקבעו חז"ל בסוגיות שונות. כך למשל במסכת יומא (מג ע"ב) נאמר שבווידוי הראשון של הכוהן הגדול ביום הכיפורים הוא מזכיר אך ורק את עצמו, ורק בווידוי השני הוא מזכיר את אחיו הכוהנים. הגמרא מסבירה:

"תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב".

מימרא זו נזכרת גם בסיום הפרק הראשון במסכת שבועות, והרי"ף על אתר העתיקה בהלכותיו. אף שאין דרכו של הרי"ף להביא להלכה ענייני קודשים, נראה שהוא הביא הלכה זו משום שיש לה משמעות גם בהקשרים הלכתיים אחרים, וזהו מעין כלל יסוד שלפיו המעוניין לפעול לטובת הזולת ראוי לו לדאוג לעצמו תחילה (נראה שכך הבין הר"ן את דברי הרי"ף, וראה הבנה נוספת ב'חידושי אנשי שם' על אתר). ואומנם התוספות (מועד קטן יז ע"א ד"ה משמית נפשיה; נדרים ז ע"א ד"ה משמת) חידשו שחכם המבקש להתיר חרם שהוטל על אדם כלשהו ראוי לו לוודא תחילה שהוא עצמו נקי מכל נדר או חרם.

אין ספק שהכלל ההלכתי שלפנינו טומן בחובו יסוד מחשבתי עמוק, ועיקרו בדברי חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". רבים נוטים לעסוק בתיקון הזולת ובחינוכו, ומשום כך מזניחים את תיקון עצמם. חז"ל הדגישו שאדם הסבור שביכולתו לטהר ולקדש את ה'חייבים' שסביבו, ראוי לו שיבחן תחילה אם הוא עצמו אכן 'זכאי' וראוי לכך.

אפשר שהצעת הגמרא, שלפיה הכוהן לא יוכל להקריב קורבנות כפרה על עצמו, נובעת אף היא מן הכלל דלעיל: בעל הקורבן יבקש לעצמו כוהן זכאי שיכפר עליו, ולא יכפר על עצמו.

אלא שלמסקנת הגמרא הכוהן אכן רשאי להקריב גם קורבנות הבאים על חטא. בביאור מסקנה זו אפשר להציע שתי דרכים:

א. בדברינו לעיל גלומה ההנחה שהכוהן המקריב את הקורבן הוא 'מכפר', ולפיכך ראוי שיהיה זכאי ולא חייב. אפשר לדחות הנחה זו ולהסביר שתפקידו של הכוהן בסדר ההקרבה הוא טכני בלבד. בעל הקורבן, המתוודה על קורבנו וחוזר בתשובה, הוא זה שמניב את הכפרה, ואם כך אין כל סיבה ליטול מן הכוהן אותה זכות טכנית להקריב את קורבנו וליהנות מן הבשר ומן העור.
ב. ייתכן שהכלל "יבוא זכאי ויכפר על החייב" נוהג אך ורק בקשר שבין בני אדם. לאמור – כאשר אדם אחד מעוניין לכפר על זולתו, עליו לטהר עצמו תחילה. אך בנידון דידן אותו כוהן בעל חטאת מבקש לכפר על עצמו, ודומה שאותה כפרה אישית אין לה תחליף. יש הנוטים לחפש לעצמם טהרה וכפרה במחיצתם של גורמים חיצוניים – רבנים, צדיקים וכו' – אך על פי דרכה של תורה הרוצה להתכפר נדרש לערוך חשבון נפש פנימי ולשוב בתשובה. אומנם ייתכן שסביבו יש 'זכאים' רבים העשויים לכפר עליו, אך בסופו של חשבון, את הכפרה השלמה והעמוקה ביותר הוא ישיג אך ורק בכוחות עצמו. משום כך רשאי הכוהן להקריב את חטאתו ולכפר על עצמו.