פתיתה / מנחות עה

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משניות הפרק השביעי עוסקות באופן הכשרתן של המנחות להקרבה ולאכילה. במסגרת זאת קובעת משנתנו ש"כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה", והמשנה הבאה מבארת כיצד פותתים ומוסיפה שיש לוודא שכל אחד מן הפתיתים גדול משיעור כזית. המצווה לפתות את המנחות מפורשת בתורה בפרשת ויקרא, אך במשנה נאמר שהיא איננה מעכבת. למיטב ידיעתי, המפרשים הראשונים והאחרונים לא התייחסו לתפקידה של הפתיתה ולא ביארו מדוע פותתים את המנחות.

במשנתנו נאמר:

"רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, מפני שאין בהן קמיצה, וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה".

לדעת רבי שמעון יש זיקה בין הפתיתה ובין הקמיצה. דומה שלדעתו הפתיתה מאפשרת את הקמיצה מבחינה מציאותית: המנחה נאפית בתנור או מטוגנת בשמן, ולאחר מכן יש לקמוץ אותה, והיות שקשה מאוד לקמוץ לחם אפוי, אין ברירה אלא לפוררו. ממילא במנחות שאינן זקוקות לקמיצה אין גם צורך בפתיתה.

אף שדברי רבי שמעון נדחו מן ההלכה, יש מן הראשונים שיישמו אותם בהקשר אחר. במשנה נאמר שהפתיתה נוהגת בכל המנחות, אך מפסקיו של הרמב"ם ומפירושו של רש"י לתורה הסיקו רבים מן האחרונים כי גם במנחת הסולת, שהיא מנחת נדבה ככל המנחות, אין מצוות פתיתה. המשנה למלך (מעשה הקרבנות יג, י) האריך בכך מאוד והביא דעות שונות בדבר. למסקנת הדברים, הסוברים שאין פתיתה במנחת סולת מתבססים על ההנחה המציאותית הנ"ל:

"למעט מנחת הסולת שנאפית אחר קמיצה, משום דפתיתה אינה אלא לקמיצה, וכבר קדמה לה הקמיצה בעודה סולת ואין צורך לפתיתה..."

אם כן, מצוות הפתיתה היא מצווה מציאותית, שנועדה לאפשר את הקמיצה מעיסה אפויה. לפיכך במנחות שאינן נקמצות (לדעת רבי שמעון) או במנחות הנקמצות עוד לפני האפייה (על פי הבנת רוב האחרונים) אין צורך בפתיתה.

במשנה נאמר שכל המנחות טעונות פתיתה. עם זאת התוספת "הנעשות בכלי" מובילה את הגמרא להסיק שיש שתי מנחות שאין בהן פתיתה – לחם הפנים ושתי הלחם. הרמב"ם (מעשה הקרבנות יב, ג) ראה צורך להדגיש שלחם הפנים ושתי הלחם הם מנחת ציבור. דומני שהרמב"ם הדגיש זאת משום שמסברה אפשר היה לחשוב שלחם הפנים ושתי הלחם אינם קורבנות כלל ועיקר, משום שחסר בהם הממד המרכזי ביותר בקורבן – ההקרבה על המזבח.

על מערכות לחם הפנים מניחים לבונה, ואותה קומצים ומקטירים על המזבח. עם זאת הלחם כשלעצמו אינו נקמץ ואינו עולה על המזבח. גם שתי הלחם דחג השבועות אינם נקמצים – הם נאכלים לכוהנים, והגורם המתירם הוא דם הכבשים המוקרבים עימם. כך סיכם המשנה למלך:

"לפי ששתי הלחם ולחם הפנים אין בהם לאשים כלל, ואם כן ההבדל שיש ביניהם לשאר מנחות הוא רב מאד".

נמצאנו למדים אם כן שהקורבנות שאינם מוקרבים על גבי המזבח אינם נפתתים, ואפשר לאוכלם שלמים. זו עשויה להיות גם נקודת המחלוקת בין רבי שמעון וחכמים בדבר מנחת כוהנים: אומנם מנחה זו אינה נקמצת, אך סוף סוף היא עולה על גבי המזבח, וקודם עלייתה יש לפתות אותה.

אם כן, הפתיתה איננה רק דרישה מציאותית המאפשרת את הקמיצה אלא דרישה עקרונית הקודמת להקטרת המנחה על המזבח. אין ספק שאותה דרישה עקרונית זקוקה לליבון ולהנמקה, אך אסתפק בהצגת השאלות למחשבה: מדוע הכוהן האוכל מנחה שאינה מוקטרת זוכה בחלה שלמה ומושלמת, ואילו המזבח זוכה רק בפתיתים שבורים ומחולקים? האם הדבר קשור לכך שהמנחה היא קורבנו של העני, אשר מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו? ושמא מתקשרים הדברים לאמרתו הידועה של ר' מנחם מנדל מקוצק, שלפיה השלם ביותר הוא דווקא השבור?