'אם עלה לא ירד' וקידוש הלחם / מנחות עט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו אנו מוצאים שני פסולים, אשר מתקיים לגביהם דיון אם הם מונעים את הקדשת הלחם. באופן מעניין, שני הדיונים מתקשרים לשאלה אחרת שמעוררים פסולים אלו – האם במקרה שהם עלו למזבח למרות פסולם יש להורידם או להותירם שם:

א. בעל מום. לדעת רבי מאיר, רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו אם שחיטת בהמה בעלת מום קל (כגון דוקין שבעין) מונעת את קידוש הלחם או מאפשרת אותו. הגמרא מסבירה שיש לבחון מחלוקת זו על רקע שיטתו של רבי עקיבא, שאמורי בעלי מומים אלו שעלו על גבי המזבח לא ירדו. לדעת רבי אליעזר, כפי שהם אינם יורדים, כך שחיטתם מקדשת את הלחם. לדעת רבי יהושע, אף שהם עצמם אם עלו לא ירדו, מכל מקום אין בכך כדי לקדש את הלחם החיצוני להם.

ב. מחשבת חוץ למקומו. לדעת רבי יהודה, זהו המצב שלגביו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר סובר כי שחיטה במחשבת חוץ למקומו מקדשת את הלחם. רבי יהושע, לעומתו, סבור כי מחשבת חוץ למקומו מונעת את הקדשת הלחם. הגמרא מספרת כי רבי אליעזר חזר בו והודה לדעת רבי יהושע, ששחיטה במחשבת חוץ למקומו אינה מקדשת. בהמשך הסוגיה מובאת מחלוקת רבא ורבה בשאלה אם בהמה שנשחטה במחשבת חוץ למקומו ועלתה תרד: רבא סובר שתרד, ואילו רבה סבור שאם עלתה לא תרד. הגמרא מתלבטת אם כפי שרבי אליעזר חזר בו כך חזר בו גם רבה, ומסיקה שאפשר לחלק – אף שרבי אליעזר הודה לרבי יהושע ששחיטה במחשבת חוץ למקומו אינה מקדשת, ייתכן שרבה יחזיק בשיטתו שאם עלתה לא תרד.

בשני המקרים, אם כן, מתלבטת הגמרא בהשוואה שבין דין 'אם עלו לא ירדו' לבין קידוש הלחם – האם שני הדינים יופיעו באותם המקרים או שמא אפשר לחלק ביניהם.

נראה כי השאלה אם אפשר להשוות בין הדינים תלויה בחקירה בסיסית המצויה ביסודו של דין 'אם עלו לא ירדו'. כדי שהלחם יתקדש, עלינו לראות את פעולת השחיטה כבעלת כשרות כלשהי. השאלה, אם כן, היא אם דין 'אם עלו לא ירדו' מצביע על כשרות כלשהי של השחיטה. כאמור, יש לתלות זאת בחקירה בסיסית בדין 'אם עלו לא ירדו', שכן אפשר להבין דין זה בשני אופנים:

א. דין בקורבן. כיון שמדובר בקורבן שלא נפסל לחלוטין באופן שהפקיע את קדושתו, הרי שלמרות פסולו, אם עלה למזבח – הוא הופך ל'לחמו של מזבח' ואינו יורד.

ב. דין בהקרבה. גם הליך הקרבה פגום ופסול הוא הליך הקרבה, כל עוד נשמרו גדרים בסיסיים, ועל כן אם הוא הסתיים בהעלאה על גבי המזבח – אין מורידים את אשר הועלה.

על פי הכיוון השני יש מקום להשוות בין דין 'אם עלו לא ירדו' לדין קידוש הלחם – שניהם תלויים בקיומו של הליך הקרבה, גם אם הוא פגום ופסול. לעומת זאת, על פי הכיוון הראשון אין בדין 'אם עלו לא ירדו' כל ראיה לכשרותו של הליך ההקרבה אלא רק לכך שכשרות הקורבן לא הופקעה לחלוטין, וממילא אין בכך כדי ללמד על קידוש הלחם.

מעניין לציין כי התוספות על אתר (ד"ה והדר) הציעו לחלק בין קודשים קלים לבין קודשי קודשים ביחס לדין 'אם עלו לא ירדו' במקרה שהשחיטה הייתה במחשבת חוץ למקומו. בקודשים קלים יגרום פסול זה לכך שאף אם יעלו – ירדו, ואילו קודשי קודשים שנשחטו במחשבת חוץ למקומו ועלו – לא ירדו.

לאור דברינו הנ"ל אפשר להציע חילוק מעניין. בקודשי קודשים, שקדושתם חמורה, אפשר להפעיל את דין 'אם עלו לא ירדו' על סמך הערוץ הראשון שהובא לעיל. שחיטת 'חוץ למקומו' אינה מפקיעה את הקורבן מעולם הקודשים לחלוטין, ועל כן אם עלה על המזבח – לא ירד. אך בקודשים קלים, שקדושתם קלה יותר, אי אפשר להשתמש בערוץ הראשון אלא אך ורק בערוץ השני, הדורש פעולת הקרבה, אף אם פגומה ופסולה. שחיטת 'חוץ למקומו' אינה נחשבת לפעולת הקרבה כלל, ועל כן אמורי קודשים קלים שעלו – ירדו.