כפרה בשבח הקדש / מנחות פ

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו מביאה את מחלוקת רבי יוחנן ושמואל בשאלה אם אדם יכול להתכפר בשבח הקדש, כלומר אם הוא יכול להביא ולד שנתגדל בתוך מעיה של בהמה שהוקדשה כבר ולצאת בו ידי חובת הקורבן שהוא חייב. לדעת רבי יוחנן אפשר לעשות כך, ואילו שמואל אוסר.

בעלי התוספות (ד"ה מאי קמשמע לן) משווים בין הסוגיה כאן לבין שתי סוגיות אחרות בש"ס העוסקות בשאלה זו, ונותרים בתמיהה מסוימת על שיטת רבי יוחנן. בסוגייתנו, וכן בסוגיה בכריתות (כז ע"א), מובא כדבר פשוט ששיטת רבי יוחנן היא שאדם יכול להתכפר בשבח הקדש. לעומת זאת, בתמורה (כה ע"ב) משתמע כי מסקנת הסוגיה היא שרבי יוחנן אינו סובר שאדם יכול להתכפר בשבח הקדש.

בעלי התוספות מציעים שיש לחלק בין קורבן תודה, שבו עוסקת סוגייתנו, לבין קורבן חטאת. מבחינה עקרונית רבי יוחנן אכן מתיר להתכפר בשבח הקדש, אלא שבחטאת קיימת בעיה נוספת – הלכה למשה מסיני קובעת שוולד חטאות המתות ימות. על כן היה מקום לסבור שרבי יוחנן לא יאפשר לאדם להתכפר בוולד החטאת, ובבעיה זו, הקשורה לשאלה אם עובר ירך אמו, דנה הסוגיה בתמורה.

ייתכן שאפשר להציע חילוק נוסף בין חטאת לתודה על סמך הסוגיה להלן עמוד ב. הגמרא שם דנה במפריש חטאת ואבדה, והפריש נוספת ואבדה גם היא, ולאחר שהפריש את השלישית מצא את השתיים הראשונות. הדיון סובב סביב השאלה אם לכשיובאו הקורבנות יצטרך מביאם להביא עימם לחם. הגמרא משווה בין מקרה זה למקרה מקביל בחטאות, שבו אדם שהפריש חטאת, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואבדה גם היא, ומשהפריש את השלישית נמצאו השתיים הראשונות. במקרה זה השאלה אינה אם עליו להביא לחם, כמובן, אלא על גורלן של החטאות הלא מוקרבות – למיתה או לרעייה.

הגמרא מסבירה מדוע היה צריך להביא את שתי הדוגמאות. בתודה היה מקום לסבור כי הקורבנות מנותקים זה מזה, שהרי 'איכא למימר מרבה בתודות הוא', מה שאינו כן בחטאות. תודה היא מתנה הניתנת מן האדם למזבח, ועל כן יכול הוא להתנדב תודה חדשה, ואילו חטאת היא כפרה על עבירה, ועל כן אי אפשר להתנדב ולהרבות בחטאות, וודאי שהחטאות הנוספות הן תחליף לחטאת שאבדה.

מצוידים בתובנה זו נוכל לשוב כעת לשאלה אם אדם יכול להתכפר בשבח הקדש. השפת אמת מעיר בעניין זה הערה מעניינת. אנו יודעים כי אדם המביא קורבן לחובתו חייב להביאו מן החולין, ועל כן שואל השפת אמת:

"אדם מתכפר בשבח הקדש – צריך עיון הטעם, כיון דדבר שבחובה צריכין להביא מן החולין, אם כן למה מתכפר בולד שהוא מן ההקדש... ונראה הטעם כיון דהשבח בא מן ההקדש שלו להכי מתכפר בו, וצריך עיון".

כלומר החיוב להביא מן החולין הוא חיוב של האדם להביא משלו ('מן החולין'), והשבח שהשביח ההקדש כתוצאה מתרומתו יכול להיחשב שבח שהוא עצמו גרם לו. מעתה יובן החילוק שבין תודה לחטאת. תודה, אף כשהיא באה בתורת חובה, עניינה נתינת מתנה לקדש. כאשר אדם נותן מתנה, כל גידוליה נזקפים לזכותו. חטאת, לעומת זאת, אינה מתנה כי אם כפרה על עוון והאדם מחויב להביאה, ולכן אפשר לטעון כי האדם אינו יכול לזקוף לזכותו את השבח שהשביחה ברשות ההקדש.

לאור זאת יתבאר החילוק של בעלי התוספות בין תודה, שלגביה ברור לרבי יוחנן שאדם יכול להתכפר בשבח הקדש, ובין חטאת, שלגביה מתלבטות הסוגיות בשיטתו.