פרשנות נדרים / מנחות פא

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו עוסקת באדם המעוניין להקריב קורבן תודה ממעות מעשר שני. המשנה מפרטת את הלשון המדויקת שהנודר נדרש לנקוט כדי שיוכל לקיים את רצונו ולהקריב מן המעשר.

דברי המשנה מובילים את הגמרא לדיון שיסודו בהלכות נדרים. רב הונא מחדש:

"האומר הרי עלי לחמי תודה – מביא תודה ולחמה".

לכאורה רצונו של אותו אדם להקריב לחם בלבד, אך רב הונא סבור שיש לפרש שדבריו מכוונים להקרבת קורבן תודה שלם – הזבח והלחם. לדעת רב הונא מדובר בהנחה מציאותית פשוטה:

"מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא איקריב, והאי תודה ולחמה קאמר, והאי דקאמר לחמי תודה – סוף מילתא נקט".

רב הונא מבצע מהלך פרשני: ברור לו מה הייתה כוונת הנודר, ולכן הוא קובע את ההלכה בהתאם לאותה כוונה ומחייב להקריב תודה ולחם.

ומה אם אותו נודר יקבע מפורשות שפרשנותו של רב הונא אינה נכונה, ומלכתחילה התכוון לנדור אך ורק לחם בלי תודה? כדי להשיב על שאלה זו יש לדון דיון נרחב בסוגיית פרשנות בהפלאה. בקציר האומר: במשנה בסוף הפרק השני בנדרים נאמר כי אדם מוסמך לפרש את לשון נדרו "בדבר זר שאיננו כל כך במשמעות לשונו" (הר"ן שם כ ע"א), כלומר יש לו הסמכות הפרשנית להבהיר למה התכוון כשנדר.

עם זאת אותה פרשנות מחודשת שמציע האדם לדבריו מוכרחת להתאים בדרך זו או אחרת למילים. לכן אם אדם נדר שלא יעלה על סוס, והוא טוען שכוונתו הייתה לכיסא ולא לסוס, אין להתחשב בפרשנותו, משום שהיא מנותקת לחלוטין מן המילים שהוציא מפיו. רק פרשנות העשויה להתאים – ולוּ בדרך רחוקה – למילות הנדר היא פרשנות קבילה.

רב הונא מתבסס על הנחה מציאותית: אדם יודע שאין לחם בלא תודה. אם משום מה אדם לא היה מודע להנחה זו, הוא יוכל להתיר את נדרו, שהרי זהו נדר בטעות. אך אם ההנחה הנ"ל הייתה ברורה לו, לטענת רב הונא אין דרך אחרת בפירוש דבריו זולת הפירוש הנ"ל: הוא התכוון לומר שרצונו להקריב תודה עם לחמה. אף אם יטען לפירוש אחר, ייחשב אותו כפירוש כבלתי אפשרי ובלתי מתאים למילים, ולכן יידחה.

שאלה זו של פרשנות הפלאה שבה ועולה בסיום הסוגיה:

"תא שמע, האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים – כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים".

גם כאן הנדר מחייב את הנודר אף אם הדבר אינו תואם את כוונתו. לכאורה בנידון זה לשונו של הנודר ברורה וחד משמעית (הוא איננו מעוניין להביא לחם), וכיצד אם כן אפשר לסטות מכוונתו ולחייבו בתודה ובלחם? רבי יוחנן מיישב שאכן אי אפשר לסטות מכוונת הנודר, ויש להניח שמדובר על מצב שבו הוא אכן מעוניין להקריב תודה ולחם, כדין. מדברי רבי יוחנן עולה שאם אין כוונה מפורשת כזו, אכן אי אפשר לכפותו להביא גם לחם.

לעומת רבי יוחנן, חזקיה תולה את דברי הברייתא בשיטת בית שמאי, שלפיה "תופסים לשון ראשון". סוגיית תפוס לשון ראשון היא סוגיה נרחבת, ויעוין בגמרא בנזיר (ט ע"ב) ובפירושי הראשונים שם. לענייננו נזכיר נקודה אחת: על פי אחת ההבנות בסוגיה בנזיר, עמדת בית שמאי בענייננו מבוססת על שיטתם העקרונית, שלפיה אין אפשרות להישאל על הקדש. הסברה לכך היא שברגע שאדם החיל קדושה על חפץ, החפץ יצא לחלוטין מעולם האדם ושוב אין אפשרות לפדותו ולהפקיע את קדושתו. עמדה זו של בית שמאי מבטאת את הטוטליות שבמילים: לאחר שהוחלה קדושה מכוח הדיבור, אין היא בת שינוי כלל.

אפשר שכך הוא גם בנידוננו. כאשר אותו אדם אמר "הרי עלי תודה", הוא החיל חלות של קדושה. אומנם הוא מעוניין לפרש את דבריו ולסייגם, אך פירושים כאלה לא יעזרו – המילים כבר פעלו את פעולתן, ואת הנעשה אין להשיב, מומילא מחייבים אותו בית שמאי בתודה ובלחם ומתעלמים לחלוטין מכוונתו או מפירושיו. השקפה זו ביחס לכוחו הטוטלי של הדיבור מחודשת, אך נראה שיש לה אחיזה של ממש בדעת בית שמאי, ובעזרת ה' נרחיב בכך בהזדמנות אחרת.