|
שלמים ומעשר שני / מנחות פבהרב אביהוד שורץ
המשנה בדף פ"א עוסקת באפשרות להקריב קורבן תודה ממעות מעשר שני. באופן עקרוני עשויות מעות מעשר שני לשמש להקרבת קורבן תודה, אם הנודר אכן השתמש בלשון מדויקת (ובכך עסקנו אתמול). המקור לכך שמעות מעשר שני יכולות לשמש גם להקרבת קורבנות מפורש בסוגייתנו:
"ושלמים – 'שם' 'שם' ממעשר".
ומסביר רש"י:
"דכתיב במעשר שני 'ונתתה בכסף ... ואכלת שם', וכתיב בשלמים 'וזבחת שלמים ואכלת שם' – מה שם דהתם מעשר, אף שם דגבי שלמים מעשר, דיכול להביא שלמים ממעשר".
רש"י עומד על כך שהביטוי "ואכלת שם" נזכר הן לגבי אכילת מעשר שני בירושלים הן לגבי קורבן השלמים, ומכאן שאפשר להקריב שלמים ממעות מעשר שני.
יש לציין שהלכה זו מחודשת – במשניות במסכת מעשר שני מבואר שמעות מעשר שני שבאו לירושלים מוכרחות לשמש לאכילה, ואי אפשר לעשות בהן שימושים אחרים. כך למשל נאמר בסוף פרק א' ממסכת מעשר שני:
"אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני".
כידוע, קורבן השלמים איננו נאכל בשלמותו: חלקו מוקטר על המזבח, וחלק נוסף שלו נאכל אך ורק לכוהנים (במשנה [מעשר שני ג, ב] מפורש שאין לקנות תרומה במעות מעשר משום שיש להותירן ראויות לאכילה לכל אדם טהור, ולאו דווקא לכוהנים). מדוע, אם כן, מותר להביא קורבן כזה ממעות מעשר שני? כדי להשיב על שאלה זו יש לשוב ולעיין בפרשיית המעשר השני שמזכיר רש"י בפירושו לעיל:
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ".
מן הפסוקים אפשר ללמוד כי אכילת מעשר שני בירושלים איננה אכילה סתמית. אפשר לומר שאכילה זו מגלמת בתוכה את כל עולם עבודת ה': מחד גיסא – "למען תלמד ליראה", ומאידך גיסא – "ושמחת אתה וביתך". באכילת המעשר מהולות יחד יראת ה' והשמחה הגדולה שבעבודתו, ואפשר לומר כי אכילת המעשר היא דרך מיוחדת בעבודת ה'.
דומה שגם קורבן השלמים מבטא יסוד דומה. קורבן זה מיועד ביסודו לאכילה, אך חלק ממנו עולה על גבי המזבח, וכך נוצרת מעין "סעודה משותפת". רש"י בפירושו לתורה מצטט את דברי חז"ל במדרש תנחומא (פרשת צו סימן ד; ובמקביל בתוספתא בזבחים):
"עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת 'זבח השלמים', שהיה עושה שלום לכל".
נראה שלאכילה משותפת ומקודשת שכזו יש אופי ייחודי. מסתבר שאכילה כזו משלבת בתוכה אהבה, יראה ושמחה, בדיוק כמו באכילת מעשר שני. נמצאנו למדים שהשלמים והמעשר משמשים לתפקיד אחד, כששניהם נאכלים לפני ה' בירושלים. מסתבר שזהו הטעם לכך שאפשר להקריב שלמים ממעות מעשר שני.
אפשר שכך יש לבאר גם את לשון הגמרא בהמשך סוגייתנו – "דמעשר קרי ליה שלמים", דהיינו שיש זיקה של ממש בין המעשר ובין השלמים, עד כדי כך שאפילו רבי מאיר, הסובר שמעשר שני ממון גבוה, מתיר להתפיסו לשלמים, שהרי סוף סוף שלמים ומעשר היינו הך.
לסיום נזכיר כי ההבנה הפשוטה בדרשה המצוטטת בסוגייתנו היא שיש היתר להקריב שלמים ממעות מעשר שני. ואכן השפת אמת על אתר מצטט את הירושלמי במעשר שני, וכן את הרמב"ם בפירוש המשניות, שלפיהם רכישת שלמים במעות מעשר שני היא היתר בלבד. אומנם השפת אמת מסב את תשומת הלב גם ללשונו של רש"י בסוגייתנו:
"דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים".
מדברי רש"י עולה שלא רק היתר יש כאן אלא חובה של ממש לקנות במעות המעשר דווקא שלמים. על פי חידוש זה של רש"י הופכת הזיקה העקרונית שבין המעשר לשלמים להדוקה עוד יותר, וכפי שהסברנו.
|