|
ביכורים ומנחות מן המובחר / מנחות פדהרב אברהם סתיו
במשנה בתחילת פרקנו (פג ע"ב) נאמר:
"כל קרבנות הציבור והיחיד... אינן באין אלא מן המובחר".
גם ביחס לביכורים נאמר במשנה בביכורים שהובאה בסוגייתנו ש"אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינין, ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים" – אין להביא ביכורים מפירות כחושים שאינם מובחרים. האמוראים נחלקו אם דין זה של הבאת ביכורים מן המובחר מעכב, והדעה המרכזית, שגם נפסקה להלכה ברמב"ם (ביכורים ב, ט; עיין בנושאי הכלים שם), היא שדין זה מעכב וביכורים שאינם מובחרים אינם מתקדשים כלל.
הגמרא הקשתה על דין זה מברייתא:
"מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה (=תבואה שאינה מובחרת)?
הגמרא תירצה את הקושיה בכך שהעמידה את דברי הברייתא בשאר המנחות, שבהן הבאה מן המובחר אינה מעכבת, ולא בביכורים, שהבאה מן המובחר מעכבת בהם. תירוץ זה מעורר את השאלה מהו ההבדל המהותי בין ההבאה מן המובחר בשאר מנחות ובביכורים.
התבוננות במקורותיהם של שני דינים אלו מעלה שמדובר בשני דינים בעלי אופי שונה לחלוטין. דין הבאת מנחות ושאר קורבנות מן המובחר נלמד מן הפסוק בדברים (יב, יא):
"שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'".
פסוק זה עוסק בשלב ההבאה של הקורבן, שבו יש מצווה שהקורבן יהיה קורבן מובחר. הפסוק מדבר על מצב שבו הנדרים כבר נִדְּרוּ והחיובים כבר חלו, והוא תובע שתשלום הנדרים יהיה מקורבנות מובחרים. זאת בניגוד לדרשה שממנה לומד רבי יוחנן את דין הבאת ביכורים מן המובחר (דברים כו, ב):
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ".
רבי יוחנן דרש את הפסוק כך: 'מראשית' ולא כל ראשית, 'מארצך' ולא כל ארצך. פסוק זה עוסק בעצם הגדרת החיוב, אשר חל דווקא על התבואה המובחרת של הארץ. כך מבואר גם בירושלמי (ביכורים ב, ג), שתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אינם רק פסולים להבאה אלא שלא חלה עליהם כלל מצוות ביכורים.
ממילא מובן מדוע דין ההבאה מן המובחר מעכב דווקא בביכורים ולא בשאר מנחות: בשאר מנחות מדובר בדין בהבאת הקורבן, אשר על פי הכלל הנקוט בידינו אינו מעכב אם לא שנה בו הכתוב, ואילו בביכורים זהו דין בעצם החיוב של המצווה, ובפירות שאינם מובחרים כלל לא חל החיוב ואין משמעות להבאתם.
|