פסולים בנסכים / מנחות פז

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה האחרונה בפרק עוסקת באריכות בפסולים שונים העלולים ליפול ביין המיועד לניסוך על גבי המזבח. בעיון זה נעקוב אחר מהלך של הגרי"ז, המובא בחידושיו על הש"ס כאן, ובאמצעותו יודגם חילוק חשוב בין שני סוגים של פסול.

הרמב"ם, בפרק ו מהלכות איסורי מזבח, פסק את משנתנו, וכדי להשלימה הביא פסול נוסף: בעקבות המשנה בסוכה (מח ע"ב), הקובעת ש"היין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח", פסק הרמב"ם (איסורי מזבח ו, י):

"יין שנתגלה פסול לגבי המזבח".

הגרי"ז העיר כי במסגרת הלכות איסורי מזבח לא פסק הרמב"ם את ההלכה שמים שנתגלו פסולים לגבי מזבח. הלכה זו הובאה כהלכה פרטית בתוך דיני ניסוך המים שבחג הסוכות (איסורי מזבח י, י). מדוע חילק הרמב"ם בין פסול היין, שהובא כדין כללי, ובין פסול המים, שלא זכה למעמד זה?

הגרי"ז מוכיח מן הירושלמי בסוף פרק לולב וערבה שהמקור לפסול יין שנתגלה שונה מהמקור לפסול מים שנתגלו. מים שנתגלו פסולים למזבח כיוון שהם אסורים לשתיית אדם, וכלל נקוט בידינו שכל האסור לאכילת אדם אסור גם לעלייה על גבי המזבח. יין שנתגלה, לעומת זאת, פסול כיוון שאינו מקיים את הגדר הבסיסי של 'יין', אשר אמור לשמח א־להים ואנשים.

הגרי"ז מבאר שמחילוק זה עולה כי פסול מים שנתגלו למזבח אינו נובע ממום במים עצמם. מדובר בהלכה חיצונית הקובעת שדבר האסור לאכילת אדם אסור לו שיעלה למזבח, אך המים נותרו מים לכל דבר. יין שנתגלה, לעומת זאת, אינו פסול למזבח רק מפני שהוא אסור לשתיית אדם אלא משום שבטל חלק מגדרו הבסיסי כיין. מדובר במום בתכונת ה'יין' שלו, והרי הוא כבעל מום.

לשאלה זו נפקא מינה לגבי ספקו של רבי יוחנן – "הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום". אם נניח שאכן אפשר ללקות על הקדשת בעל מום גם כאשר אין מדובר בבהמה, הרי שהמקדיש יין שנתגלה אכן ילקה. המקדיש מים שנתגלו, לעומת זאת, לא ילקה על כך, שכן לא הקדיש בעל מום אלא דבר בעל איסור חיצוני למזבח.