עשירות וחיסכון / מנחות פט

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במסגרת פירוט שיעורי הנוזלים שבמקדש מונה משנתנו את שיעור השמן שניתן בכל אחד מנרות המנורה (חצי לוג לכל נר, ובסך הכול שלושה לוגים וחצי). הגמרא מביאה שתי דעות בנוגע לחישוב השיעור הנקוב: על פי הדעה הראשונה החישוב נעשה מלמעלה למטה – בכל לילה הניחו כמות גדולה של שמן ובבוקר בדקו כמה שמן נשאר, ולאחר מספר חישובים של השארית נקבעה הכמות המדויקת. על פי הדעה השנייה החישוב נעשה מלמטה למעלה – בכל לילה הניחו שמן בכמות קטנה, וכשראו שאיננה מספקת הוסיפו מעט, ולאחר מספר ערבים של תוספת הצליחו לברר את השיעור המדויק.

מכך שצורת החישוב מבוארת בסוגיה הסיקו כמה מן האחרונים (ראה שו"ת שבט הלוי א, קצו) כי מדאורייתא אין שיעור מדויק לכמות השמן שבכל אחד מן הנרות. עוד העירו אחרונים כי מן הדעה השנייה משתמע שאין צורך להניח בנר מלכתחילה את כמות השמן כולה, ודי בכך שלפני שהנר יכבה יוסיפו מעט שמן. שתי ההערות משמעותיות כשלעצמן, אך את עיוננו נבקש להקדיש לנקודה אחרת בסוגיה, הנוגעת לנימוק העומד מאחורי כל אחת מן הדעות.

הגמרא מבארת שהדעה הראשונה מתבססת על הכלל "אין עניות במקום עשירות". על פי כלל זה, אין זה מכבוד המנורה והמקדש להתקין כמות שמן קטנה שכמעט נגמרת, ולהוסיף עליה 'ברגע האחרון'. על פי דעה זו ראוי מלכתחילה להתקין כמות גדולה שבוודאי תספיק, ורק לאחר מכן אפשר לגרוע מן העודף. הדעה השנייה מתבססת על הכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל". על פי כלל זה, אין לבזבז שמן בכמות גדולה רק לצורך בדיקות וניסויים, ולפיכך ראוי להתקין כמות שמן קטנה, ואם המנורה עומדת לכבות – יש להוסיף שמן.

רבי אלעזר פלקלס היה תלמידו המובהק והמפורסם של רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה'. הרב פלקלס חיבר את ספר השו"ת 'תשובה מאהבה', ובראש החיבור ייחד סימנים אחדים לחידושי תורה בסוגיות הש"ס. בסימן ד' הוא פותח וכותב:

"מצינו ארבע פעמים בעניני כלי מקדש התורה חסה על ממונן של ישראל ולית מאן דפליג בזה, ולעומתם מצינו ארבעה פעמים בהם אין עניות במקום עשירות, והמה ממש שני ההפכים בנושא אחד".

הרב פלקלס עומד על הפער שבין שני הכללים שהוזכרו לעיל. הכלל "אין עניות במקום עשירות" מורה לנהוג במקדש ובקודשיו ביד רחבה ובשפע רב. ברור שאת השפע הזה יממן הציבור, ונראה שאין חסים על ממונו. הכלל הקובע שהתורה חסה על ממונם של ישראל מורה למעט בהוצאות עד כמה שאפשר, כדי לא להעמיס על הכלל. גם הרמב"ם, בעקבות חז"ל, משתמש בשני הכללים ואינו מבאר את היחס ביניהם.

בתשובתו סוקר הרב פלקלס את ארבעת היישומים לכל אחד מן הכללים, ושב ותמה על הפער ביניהם. לקראת סיום התשובה מצטט הרב פלקלס את דברי רש"י בכמה סוגיות, שעולה מהם כי יש להבחין בין הפסד מועט להפסד מרובה: אם ההוצאה הציבורית איננה כבדה – יש להעדיף את דרך העשירות על דרך העניות, ואם ההוצאה הציבורית כבדה – יש לחוס על ממונם של ישראל. למעשה קביעה זו של רש"י מכריעה הכרעה ברורה בין שני הכללים: עם כל הכבוד וההערכה לנוהג העשירות שבמקדש, ראוי לתת את הדעת תחילה על ממונם של ישראל.

אלא שהרב פלקלס מקשה קושיות שונות על דברי רש"י, ונאלץ בסופו של דבר להסיק:

"אלא נראה עיקר דפליגי, חד אמר לא אמרינן התורה חסה כו' וחד אמר לא אמרינן אין עניות".

מסקנה זו מבוססת, לדעת הרב פלקלס, על סוגייתנו. הגמרא מציגה שתי דעות, ועל פי פירושו יש מחלוקת של ממש ביניהן. דא עקא, הרב פלקלס מותיר את המחלוקת על כנה, ואיננו מציין איזו משתי הדעות נפסקה להלכה.

ידידי ר' משה כהן נ"י העיר שבאשר לסוגיית הגמרא אכן אפשר לומר שיש מחלוקת בדבר, אך כפי שמציין הרב פלקלס – הרמב"ם מעתיק את סוגיית הגמרא, ואם אכן יש מחלוקת בדבר, ראוי היה שהרמב"ם יכריע כדעה אחת ויביא אותה בכל המקומות. כדי ליישב את פסקיו של הרמב"ם הציע ר' משה להבחין בין חובות בסיסיות ובין תוספות יזומות: כאשר ההלכה מטילה חובה הלכתית כלשהי, כגון בגדי כהונה או כלי המקדש, יש לקיימה כראוי ובאופן מושלם, ואין עניות במקום עשירות. לכן אם כלי ניקב או בגד בלה, אף שאפשר לתקנו או לכבסו, סוף סוף יש לקיים את החובה ההלכתית הבסיסית ולרכוש כלי חדש. לעומת זאת כאשר מבקשים מנהלי המקדש לקבל על עצמם הלכה מעבר לשורת הדין, עליהם לחוס על ממונם של ישראל. כך למשל קובעת הסוגיה במסכת יומא שאת הקלפי שבו היו טורפים את גורלות יום הכיפורים אין צורך לעשות מזהב. התורה מצווה להשתמש בקלפי, אך אינה דורשת לעשותו מזהב, וממילא היוזמה להתקין קלפי מזהב איננה מחויבת, ולכן יש לחוס על ממונם של ישראל.

לסיום נעיר שאף שהמחלוקת שלפנינו נוגעת לענייני מקדש וקודשיו, היא נושאת עימה מחלוקת השקפתית נרחבת. כפי שראינו, רש"י קובע שבסופו של חשבון כולי עלמא מודו ששלום הציבור והגנה על ממונו הם ערכים בעלי חשיבות עליונה, והם עדיפים אפילו על פאר המקדש ורוממותו. החשיבות הרבה של השמירה על ממון הציבור עשויה להיות משמעותית גם בהקשרים הלכתיים וחברתיים נוספים, וביניהם: כיצד גובים ומחלקים צדקה, כיצד יש לנהל מערכת מיסוי ועוד.