קדושת מידות הלח והיבש / מנחות צ

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו דנה בהיקף הקידוש של מידות הלח והיבש במנחות, ומחלקת ביניהן: "מדת הלח בירוציהן קדש, ומדת היבש בירוציהן חול" – בירוצי המידות, היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא (רש"י), מתקדשים במידות הלח ואינם מתקדשים במידות היבש. בהמשך המשנה מובאת מחלוקת תנאים בטעמו של חילוק זה:

"רבי עקיבא אומר: מדת הלח קדש, לפיכך בירוציהן קדש, מדת היבש חול, לפיכך בירוציהן חול. 
רבי יוסי אומר: לא משום זה, אלא שהלח נעקר והיבש אינו נעקר".

סביב עמדתו של רבי עקיבא, שמידות היבש לא נתקדשו, דנו המפרשים במספר שאלות, כגון מהי הדרך שבה מתקדשות המנחות היבשות (עי' ברש"י ובקרן אורה על אתר). עם זאת המפרשים התעלמו משאלה בסיסית יותר: מדוע התקדשו דווקא מידות הלח ולא מידות היבש?

ייתכן שהבדל זה נובע מתפקידו השונה של הכלי ביחס לסוגי החומרים השונים. היחס שבין החומר הלח ובין הכלי הדוק ביותר – אין קיום לחומר לח בלא הכלי המחזיק ומעצב אותו, ולמעשה הופכים הכלי והחומר לדבר אחד. ביטוי לכך אפשר לראות גם בדיני קידושין, שבהם קשה לדעת אם האומר "התקדשי לי בכוס זה" מתכוון לגוף הכוס, לתוכנה או לשניהם יחד (קידושין מח ע"ב). זאת בניגוד לחומרים יבשים, היכולים לעמוד גם בלא כלי, והכלי הוא רק אמצעי להובילם או למדוד אותם, וממילא היחס שבינו ובין קדושת המנחה רופף יותר.

ייתכן שאפשר לראות ביטוי מדויק יותר לסברה זו בדעת תנא קמא כפי שהיא מתפרשת בגמרא:

"תנא קמא סבר: מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ".

לדעת תנא קמא שני סוגי המידות נתקדשו, אלא שמידות הלח נמשחו גם מבחוץ ומידות היבש נמשחו רק מבפנים. בפשט הגמרא נראה שמדובר בתיאור היסטורי של אופן המשיחה, אך בחידושי הגרי"ז (נז ע"ב) מבואר שאין זה כך:

"ונראה דאין הכוונה דהמשיחה היתה בין בפנים ובין בחוץ, אלא הכוונה דנמשח כדי לקדש בין מבחוץ ובין מבפנים".

אופי הקדושה של מידות הלח הוא כזה אשר מקדש בין מבחוץ ובין מבפנים, בניגוד למידות היבש שקדושתן היא רק לקידוש מבפנים. נראה שחילוק זה הולם את הסברה שהובאה לעיל. מידות הלח הופכות לדבר אחד עם החומר שבתוכן, וממילא כל גופן הופך לחלק מהקודש ומקדש, בניגוד לכלי היבש, אשר אינם מתאחדים עם החומר שבתוכם אלא רק משמשים לפונקצייה מסוימת של מדידה, וממילא רק שימוש זה, אשר נראה בפנים הכלי, מקדש.