סמיכה בקורבנות / מנחות צב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא במסכת יומא (לו ע"א) מביאה תוספתא המתארת את תהליך הסמיכה:

"כיצד סומך? הזבח עומד בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח, ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח, ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עולה..."

מדברי התוספתא משמע שהסמיכה היא חלק מן הווידוי שצריך המקריב להתוודות כדי להתכפר. הבנה זו מתחזקת לאור הברייתא המובאת להלן צג ע"ב:

"'וסמך... ונרצה' – וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר 'כי הדם הוא בנפש יכפר'! ומה תלמוד לומר 'וסמך... ונרצה' – שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה [רש"י: שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה], מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר".

הגמרא בזבחים (ו ע"ב) מתלבטת בהסבר המושג "כאילו לא כיפר וכיפר", ומציעה שאומנם העבירה שבעקבותיה בא הקורבן נתכפרה ואין צורך בקורבן נוסף, אך "קמי שמיא" לא כיפר, ומבאר רש"י שלא עשה נחת רוח לקונו ולא קיים מצווה מן המובחר. גם מסוגיה זו משמע שהסמיכה קשורה לכפרה שרוצה המקריב להשיג, והיא חלק ממצוות הבאת הקורבן המוטלת עליו.

אומנם מהגמרא בסוגייתנו, המצריכה לימודים מיוחדים לכך שהבכור, המעשר והפסח אינם חייבים בסמיכה, משמע אחרת. אם נבין שהסמיכה היא חלק מתהליך הווידוי והכפרה, הרי שבקורבנות אלו כלל אין מקום לחשוב שיהיה צורך בסמיכה, שהרי אין בהם וידוי וכפרה. הווה־אמינא זו מניחה אפוא כי הסמיכה אינה דין בתהליך הכפרה של המקריב כי אם חלק מעבודות הקורבן, וממילא היא שייכת בכל קורבן, כשאר עבודות הזבח (כמו שחיטה, קבלה, זריקה, הקטרה וכדומה).

הרב אביהוד שורץ (בדבריו לזבחים דף עה) עסק בשאלה אם סמיכה מעכבת וביאר את משמעות הסמיכה ביחס לקורבן בשונה ממשמעותה ביחס למקריב, שהצגנוה לעיל:

"באותה משנה במנחות נקבע ש'תיכף לסמיכה שחיטה', כלומר פעולת הסמיכה היא מעין הקדמה לסדר הקרבת הקורבן, שראשיתו בשחיטה. מאידך, הגמרא שם מכנה את הסמיכה 'סוף הקדש', דהיינו פעולת הסמיכה משלימה את מהלך ההקדשה, שראשיתו בדיבור פה וסופו בהבאת הקורבן למקדש. נמצאנו למדים כי הסמיכה היא נקודת המעבר מעולם ההקדשה, זה שטרום המקדש, ובין עולם ההקרבה, שבמקדש עצמו. למעשה חיבור זה מתרחש מאליו: כאשר הובאה הבהמה למקדש, יכול הכוהן להקריבה. לכן סמיכה איננה מעכבת, והקורבן כשר אף אם הבעלים לא סמכו עליו את ידיהם. עם זאת אותו חיבור בין ההקדשה ובין ההקרבה בהחלט נושא עימו מסר חשוב בנוגע לאופיו ולצביונו של הקורבן, ולכן הוא חלק מן המצווה, ויש לעשות כל מאמץ כדי לא לוותר עליו, כאמור בסוגייתנו".

הרלב"ג (בפירושו לחומש ויקרא) מציין שתי סיבות לכך שהבכור, המעשר והפסח אינן חייבים בסמיכה. האחת – משום שאינם באים לכפרה אלא לשם חובה, והשנייה – משום שאינם חשובים לגמרי 'קורבנו'. (הרלב"ג אינו מסביר מדוע הם אינם נחשבים 'קורבנו'. נראה שבכור ומעשר בהמה הם חובות ממוניים, ואילו הפסח הוא קורבן הבא בכנופיא.) שתי סיבות אלו עוקבות אחר שני הביאורים לחיוב הסמיכה – כפרת המתכפר או גמר ההקדשה על ידי המקדיש.

נראה כי שאלה זו, האם הסמיכה היא דין במקריב וכפרתו או דין בקורבן והקדשתו, היא שאלה יסודית ביותר בהלכות סמיכה, המשמשת יסוד לסוגיות העוסקות בה ושנלמד אותן בשני הדפים הקרובים. כך למשל ההלכה הקובעת כי הסמיכה צריכה להיעשות בבעלים יכולה להיות מובנת בשתי דרכים: או שהסמיכה היא דין בכפרה, ולפי זה דווקא המתכפר הוא שצריך לסמוך ולהתוודות, או שהיא דין בגמר הקדשת הקורבן, ואז הבעלים הם שצריכים לסמוך כדי לסיים את תהליך ההקדשה. החילוק בין שתי ההבנות יכול להיות הגורם למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הצורך בסמיכת בעלים. לדעת רבי שמעון דווקא הבעלים סומכים, ואילו לדעת רבי יהודה המתכפרים הם שסומכים. אם אכן רבי שמעון מבין שהבעלים הם שצריכים לסמוך כדי לגמור את תהליך ההקדשה, מובן גם מדוע הוא מציין כסימן ש'כל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה'. תהליך ההקרבה החמור יותר דורש קדושה גבוהה יותר, ועל כן החטאות הפנימיות כולן טעונות סמיכה.

מחר נעסוק בע"ה בנפקא מינות נוספות של שאלה זו – דין סמיכה ביורשים ובגויים.