אפיית שתי הלחם ולחם הפנים / מנחות צד

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה הפותחת את פרק 'שתי הלחם' נאמר כי שתי הלחם נילושות ונאפות כל אחת בפני עצמה. האחרונים נחלקו בביאור דין זה: האם הכוונה שכל לחם חייב להיעשות בפני עצמו, ואף לחם חולין אסור שייאפה עימו באותו תנור, או שמא כוונת המשנה לאסור דווקא את אפיית שתי הלחם יחדיו, ולחם חולין יכול להיעשות עם אחד מהלחמים באותו תנור.

המנחת חינוך (מצווה שז אות ח במהדורת מכון ירושלים) כותב בפשטות שמותר לאפות כיכר של חולין עם כיכר של שתי הלחם:

"ומצד הסברא נראה דדוקא שתי הככרות של שתי הלחם אסור לאפותם יחד, אבל אם אופה ככר אחד משתי הלחם ואופה ככר אחר עמו שפיר דמי".

אומנם בעל ה'מראה יחזקאל' (ר' יחזקאל ב"ר יוסף פנט, 1783–1851) בתשובותיו (סימן לז) הביא סברה זו מן הכרתי ופלתי וחלק עליה:

"מנא ליה שמותר לאפות עמו פת אחר, כיון דגמירא מקרא דצריך לאפות כל אחד לבדו אם כן גם פת חולין אסור לאפות עמו. כדאשכחן בפרה אדומה, דאסור לשרוף אחרת עמה מדכתיב 'אותה', ואפילו בהמת חולין אסור, כדאיתא בחולין דף ל"ב ע"א עיין שם".

נראה כי השאלה העומדת במוקד המחלוקת היא כיצד להבין את הדין של אפיית שתי הלחם 'אחת אחת'. אם זהו דין במעשה האפייה, שחייב להתמקד בכל אחד מן הלחמים, קל וחומר שלחם חולין ייאסר גם הוא, וכשיטת בעל המראה יחזקאל. אך אפשרות אחרת היא שזהו דין ביחס שבין שני הלחמים – חייבים להפריד ביניהם בעת האפייה, כדי שלא ייחשבו כאחד או מסיבה אחרת. אם כך, הרי שאין לכך כל קשר לאפיית לחמים אחרים בתוך התנור יחד עם כיכר משתי הלחם.

והנה בתורת כהנים מצינו ברייתא שעולה ממנה אחרת. במשנתנו נאמר כי שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, אך בתורת כהנים (אמור יג, יח) נאמר:

"'שתים עשרה חלות' – שיהו שוות, 'שני עשרונים' – שיהו שוים, 'החלה האחת' – כל לישתה ועריכתה לא יהיו אלא אחת אחת. יכול אף שתי הלחם לישתן ועריכתן אחת אחת? ת"ל 'יהיה החלה האחת'".

מסוף ההלכה ברור שלישת שתי הלחם ועריכתן יכולה להיות ביחד. מכך משמע שההפרדה בין שתי הכיכרות בעת האפייה (שנפסקה גם בתורת כהנים, עיי"ש בהמשך) אינה נובעת מצורך להפריד בין מעשי שתי הכיכרות אלא מדין נקודתי באופן האפייה. אם כך, הרי שגם לחמי חולין ייאסרו, וכדעת המראה יחזקאל. על פי משנתנו, לעומת זאת, האוסרת גם לישה כאחת, נראה שיש כאן דין כללי העוסק ביחס שבין שתי הכיכרות, ואם כן יש מקום לסברת המנחת חינוך שאין דינים אלו נוגעים לכיכרות חולין.

לסיום נעיר מן התוספתא על מסכתנו (יא, ב):

"תנור היה לה כמין מזרת מרובע, של שתי הלחם היה מחזיק אחת ושל לחם הפנים היה מחזיק שתים".

מן התוספתא ברור כי התנור של שתי הלחם יכול להכיל כיכר אחת בלבד בכל אפייה. השאלה לגבי לחם החולין, אם כן, היא תאורטית בלבד. מכל מקום שמא אפשר לדייק מכך שהדין המחייב לאפות כל כיכר בפני עצמה אכן נובע מן הרצון למקד את מלוא האנרגייה בכיכר אחת, בלא לאפות עימה לחמי קודש או חולין אחרים.