|
מלאכות הדוחות את השבת / מנחות צוהרב אביהוד שורץ
משנתנו משלימה את הדיון באופן אפיית לחם הפנים וחביתי הכוהן הגדול. מנחת חביתין של כוהן גדול מוקרבת על ידו בכל ימות השנה, ובכלל זה בשבת, ולכן קובעת המשנה:
"חביתי כהן גדול – לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים, ודוחות את השבת, טחינתן והרקדתן אינו דוחה את השבת. כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ושאי אפשר לה לעשותה מע"ש דוחה את השבת".
אף שההקרבה מותרת, יש לבצע בשבת רק את הפעולות ההכרחיות, דהיינו הלישה והאפייה, הנעשות בכלי קודש ומחילות קדושה על המנחה. אילו היו אופים את החלות ביום שישי, הן היו נפסלות בלינה. פעולות הטחינה וההרקדה, שאינן מחילות קדושה כלשהי, נעשות מערב שבת.
כאמור, חביתי כוהן גדול מוקרבות מדי יום. לחם הפנים מוקרב אחת לשבוע, אך בפרשת אמור נקבע שיש להקריבו דווקא בשבת. על כך מוסיפה משנתנו ומסבירה:
"לא סידור קנים ולא נטילתם דוחה את השבת".
אף שרבי עקיבא אמר את דבריו במשנה בנוגע לחביתי כוהן גדול, רבא מפרש (צז ע"א) כי גם דברי המשנה ביחס ללחם הפנים שנויים בשיטתו – מכיוון שאפשר להשלים את עסק הקנים מערב שבת, אין היתר לעשות זאת בשבת.
בביאור האיסור שבסידור הקנים נחלקו רש"י והתוספות. רש"י (צ"ז ע"א ד"ה אמאי) כתב:
"דאף על גב דאין שבות במקדש, האי טלטול לאו משום שבות הוא אלא דמיחזי כבונה וסותר".
רש"י מעלה את האפשרות שיש איסור לטלטל את הקנים, כנראה משום מוקצה, אך דוחה אפשרות זו וקובע שסידור הקנים נאסר משום שהוא דומה לבניין וסתירה. בעלי התוספות משיגים על רש"י ואוחזים דווקא באפשרות שטלטול הקנים אסור משום מוקצה.
מדברי רש"י אפשר היה להבין שלדעתו סידור הקנים אסור מדאורייתא, ועל כן איננו נכלל בהלכה הקובעת שאין שבות במקדש. עם זאת ההבנה הפשוטה יותר בסיום דבריו היא שאף שלא מדובר באיסור מוקצה אלא באיסור בונה וסותר, סוף סוף איסור זה אינו אלא מדרבנן, ומחמת "מיחזי" כבונה וסותר.
אם כן, עמדת רבי עקיבא היא שאין להתיר חילול שבת אפילו באיסורי דרבנן, אם מדובר בפעולות שאפשר היה לבצען מערב שבת.
בעלי התוספות בסוגייתנו (צו ע"א ד"ה כלל) עומדים על כך שדברי רבי עקיבא במשנתנו מבטאים את עמדתו העקרונית, הבאה לידי ביטוי בהקשרים הלכתיים נוספים. במסכת שבת (קל ע"א) קבע רבי עקיבא שאף שמותר למול בשבת, אין כל היתר לבצע פעולות שאפשר היה לבצע מערב שבת. במסכת פסחים (סה ע"ב) קבע רבי עקיבא שאפשר לשחוט את הפסח בשבת, אך כל פעולה הנוגעת לקורבן שאפשר היה לבצעה מערב שבת – אינה דוחה את השבת. כאמור, עמדתו של רבי עקיבא במשנתנו משתלבת היטב בשיטתו העקרונית.
בשתי הסוגיות – בפסחים ובשבת – נשנים דברי רבי עקיבא לאחר דבריו של רבי אליעזר. זה האחרון חולק מכול וכול על טענת רבי עקיבא, ולדעתו אפשר לעשות את כל הדרוש כדי למול בשבת או כדי להקריב קורבן פסח בשבת. הגמרא בשבת מבארת כי רבי אליעזר סבור באופן כללי שמכשירי מצווה דוחים את השבת, ובכלל זה מכשירי לולב, סוכה, שופר וכן הלאה. מן הניסוחים החריפים שבברייתא בפסחים (סט ע"א) ניכר שהמחלוקת שלפנינו היא מחלוקת נוקבת, ורבי אליעזר אף תולה את מיתתו המשונה של רבי עקיבא בשיטה שהוא מייצג בנידון דידן:
"תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני – בשחיטה תהא מיתתו. אמר לו: רבי, אל תכפירני בשעת הדין".
אפשר להסביר את המחלוקת הנרחבת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בדרכים שונות, ואבקש להציע דרך אחת. דרך זו מבוססת על הבחנה שעסקו בה ראשונים בעיקר בהלכות פיקוח נפש, והיא ההבחנה בין "הותרה" ל"דחויה". יש הסבורים כי השבת "דחויה" מפני פיקוח נפש, לאמור – חובה להציל חולה מסוכן, וחובה זו דוחה את השבת; ואחרים סבורים כי שבת "הותרה" במקום פיקוח נפש – הצלת אדם מבטלת את איסורי השבת מיסודם, והשבת כלל אינה קיימת כאשר עוסקים בפיקוח נפש.
לדעת רבי אליעזר השבת הותרה לצורך קיום מצוות התורה. אם התורה קובעת כי עניין זה או אחר מוכרח להתבצע בשבת, הרי שביחס לאותו עניין השבת כלל אינה קיימת. ממילא אפשר לעשות את כל הדרוש לקיום המצווה, ללא הגבלות וללא סייגים.
מסתבר שרבי עקיבא תופס את השבת כערך עליון, הקבוע במקומו לעולם ואינו מתבטל. אומנם ייתכן שמצווה זו או אחרת תדחה את השבת, אך מדובר בדחייה בלבד. סוף סוף השבת עומדת במקומה, ועל כן ראוי ונכון לעשות את כל הדרוש כדי למעט בחילול שבת ולבצע כמה שיותר פעולות כבר מערב שבת.
|