|
השולחן אשר לפני ה' / מנחות צזהרב אברהם סתיו
סוגייתנו עוסקת בהגדרת השולחן שבמקדש ככלי שמקבל טומאה, ואגב כך אומרת הגמרא שהשולחן נחשב כלי עץ אף שהוא מצופה מתכת, וזאת על פי פסוק ביחזקאל:
"שאני שולחן, דרחמנא קרייה עץ, שנאמר 'המזבח עץ שלש אמות גבוה ארכו שתים אמות ומקצעות לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".
מייד לאחר מכן מביאה הגמרא את דרשתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר על פסוק זה:
"פתח במזבח וסיים בשולחן!
כיצד שולחנו של אדם מכפר עליו, ומדוע?
אפשר להשיב על שאלה זו על פי דברי המשנה באבות (ג, ג):
"שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה – כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'".
גם המהרש"א על אתר פירש שדברי התורה הנאמרים על השולחן הם שמקדשים את האכילה על גביו. אומנם רש"י (ד"ה שולחנו) פירש באופן אחר:
"שולחנו של אדם מכפר עליו – דנותן פרוסה לאורחים".
כדברי רש"י משמע גם בגמרא בברכות (נה ע"א), שבה הובאה דרשה זו בסמוך לאמירה שטוב להאריך בסעודה שמא יבוא עני ויאכל.
ייתכן ששני הפירושים הללו נובעים משתי דרכים שונות בהבנת דרשת הפסוק. נקודת המוצא של הדרשה היא בעובדה שאותו חפץ עצמו נקרא בתחילת הפסוק בשם 'מזבח' ובסופו בשם 'שולחן'. בפשט הדרשה נראה שסתירה זו נפתרת על ידי ההבנה שהחפץ המדובר הוא המזבח, וכינויו בשם 'שולחן' רומז לכך שלאחר החורבן יש כוח לשולחנו של האדם להחליף את המזבח ולקדש את האוכל שעליו. נראה שהבנה זו עומדת בבסיס דברי המשנה במסכת אבות, שהבינה שדברי התורה יכולים להפוך את השולחן לשולחנו של מקום, היינו למזבח.
אך הבנה זו קשה מאוד לאור הקשרם של הדברים בסוגייתנו, שהרי הפסוק מיחזקאל הובא בסוגיה דווקא כדי להוכיח שהשולחן שבמקדש נחשב כלי עץ, וממילא הבנת הפסוק הפוכה: החפץ המדובר הוא השולחן, אלא שבתחילת הפסוק הוא נקרא בשם 'מזבח'. משום כך צריך לפרש את הדרשה של רבי יוחנן ורבי אלעזר שלא כפשוטה ולהבין שהפסוק עוסק בשולחן שבמקדש, וממנו אפשר ללמוד לגבי שולחנו של כל אדם. קידוש לחם הפנים שבשולחן שבמקדש נעשה בהקטרת הבזיכים על המזבח, המתירה אותו באכילה ומגדירה אותו כשיריים משולחן גבוה, ובדומה לכך האכילה על שולחנו של האדם מתקדשת באותה פרוסה המופרשת מן האוכל וניתנת לעני, כפירושו של רש"י.
|