|
'תמיד' ו'לא ימוש' / מנחות צטהרב ברוך וינטרוב
הגמרא בסוגייתנו משווה בין שיטתו של רבי יוסי לגבי לחם הפנים ובין משך הזמן שאדם נדרש להקדיש ללימוד תורה:
"תניא, רבי יוסי אומר: אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית – אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים 'לפני תמיד' – שלא ילין שלחן בלא לחם.
האחרונים העירו על כך שלכאורה דברי רבי יוסי לגבי לחם הפנים לא יושמו באופן שווה לגבי מצוות לימוד תורה, שהרי רבי יוסי אינו מתכוון לכך שאפשר לסדר את הלחם בערבית ממש, כלומר במוצאי השבת, וכפי שביאר הקרן אורה:
"אי אפשר לומר כן, דמצותו לערכו בשבת דוקא, כדכתיב 'ביום השבת... יערכנו', ועל כרחך ערבית דקאמר היינו בין הערבים, והכי תני בתוספתא: סידר החדשה בין הערבים".
לגבי קריאת שמע, לעומת זאת, קריאת שמע שבערב היא כמובן בערבית, ושייכת כבר ליום הבא. לכאורה לימוד גמור מלחם הפנים היה אמור להוביל אותנו ללימוד תורה בבוקר ובין הערביים ולא בבוקר ובלילה.
אפשר לטעון כי דברי רבי אמי אכן שונים מדברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון, ולדעתו יש ללמוד פרק אחד בבוקר ופרק אחד בין הערביים. אך מפשט לשון הגמרא נראה שדברי רבי אמי ודברי רבי יוחנן תואמים זה לזה.
את השוואת הגמרא, אם כן, אפשר ליישב בשני אופנים:
א. החידוש בדברי רבי יוסי הוא שאם היה לחם על השולחן בתחילת היום, והוא ישוב קודם סוף היום, אין זה בגדר סילוק. ההבדל שבין לימוד תורה ובין לחם הפנים נובע מההבדל שבין מעמד הלילה במקדש למעמד הלילה מחוצה לו. במקדש הלילה הולך אחר היום (איברי הקורבן מוקטרים בלילה שאחריו), שהוא זמן העבודה, ועל כן תחילת היום היא בשחרית, ואם הלחם היה מונח בשחרית וחזר לשולחן במהלך היום – אין זה סילוק. מחוץ למקדש הלילה הוא תחילת היום, ועל כן קריאת שמע בערבית היא שפותחת את היום, וקריאת שמע בשחרית נחשבת כהחזרת לימוד התורה לאחר ש'ירד' במהלך שנת הלילה.
ב. החידוש בדברי רבי יוסי אינו בכך שהחזרת הלחם מבטלת את הסילוק כי אם בכך שהימצאות הלחם על השולחן אפילו רגע אחד ביום נחשבת קיום של התמיד. הצורך לשים את הלחם על השולחן בין הערביים נובע מן המצווה לערוך את השולחן בשבת ולא מקיום הדין של 'תמיד'. על פי זה, הצורך ללמוד פרק בשחרית ופרק בלילה גם הוא אינו נובע מדין 'לא ימוש' עצמו אלא מהמשך הפסוק – 'והגית בו יומם ולילה'.
בקצרה: על פי הדרך הראשונה רבי יוסי אכן דורש הימצאות מתמשכת של הלחם על השולחן, אלא שלא כל הורדה נחשבת לסילוק, וכן לגבי לימוד תורה – יש צורך בלימוד מתמיד, אך לא כל הפסקה נחשבת ל'סילוק'. על פי הדרך השנייה כלל אין צורך בהימצאות מתמידה של הלחם או בלימוד מתמיד, ולימוד אחד ביום מספיק לקיום 'לא ימוש', כפי שהימצאות הלחם על השולחן לרגע אחד ביום מספיקה לקיום 'תמיד'.
ייתכן ששתי דרכים אלו משתקפות במחלוקת אם אסור לומר דברים אלו בפני עם הארץ או שדווקא מצווה לאמרם. הסוברים שאסור לאומרם בפני עם הארץ מניחים כדרך הראשונה, כלומר אפשר להסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית, כיוון שאדם היודע שהוא עתיד לחזור וללמוד אינו נחשב כמסתלק מלימודו. אומנם דברים אלו אמורים רק באדם אשר גם בעת עיסוקו הריהו כבן תורה. לעם הארץ נחשבת הפסקת הלימוד כהסתלקות של ממש. אך אם מבינים כדרך השנייה, שאמירת 'שמע' עצמה היא קיום גמור של 'לא ימוש', הרי שמצווה לאומרו בפני עם הארץ כדי שייזהרו בכך ויזכו לקיום המצווה.
ייתכן גם כי ההבנה השנייה היא שעומדת ביסוד דבריו של רבי ישמעאל לבן דמה, בן אחיו. רבי ישמעאל לא הסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית, ולא הסכים שבן דמה ילמד חוכמה יוונית בשאר הזמן. זאת כיוון שבניגוד לעבודה סתם, שאדם עובד כיוון שהוא נצרך לה ובדעתו לשוב ללימוד התורה מייד כשיסיים, החוכמה היוונית עלולה להיות 'תחליף' ללימוד תורה ח"ו. באופן כזה נחשבת הפסקת הלימוד סילוק של ממש.
בכך תתורץ גם הסתירה שבין דברי רבי ישמעאל לבן אחותו ובין דבריו הידועים במסכת ברכות (לה ע"ב):
"'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' – יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ; דברי רבי ישמעאל".
ההיתר במסכת ברכות נוגע דווקא לעבודה כמנהג דרך ארץ, שאינה נחשבת סילוק מן הלימוד. זאת בניגוד לחוכמה יוונית, העלולה להיות סילוק של ממש.
אם כנים דברינו, ייתכן שיש כאן גם פתח ללימוד חוכמה יוונית באופן הנכון. בן דמה ביקש מרבי ישמעאל ללמוד חוכמה יוונית כיוון 'שלמדתי כל התורה כולה', כלומר מבחינתו לימוד החוכמה היוונית אכן היה תחליף לתורה, ועל כן אסר לו רבי ישמעאל את הדבר. אומנם חוכמה יוונית אשר נלמדת לא כתחליף כי אם כ'רקחות וטבחות' אינה הפסק בלימוד התורה, ולא תיאסר מצד 'לא תמוש'.
(אומנם יש לדון כאן בעניינים נוספים, כגון האיסור שגזרו שלא ילמד אדם בנו חוכמת יוונית, ואכמ"ל.)
|