קדושת גוף בקורבנות ובמנחות / מנחות ק

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה הפותחת את פרק 'המנחות והנסכים' נאמר כי מנחות ונסכים שנטמאו יכולים להיפדות כל עוד לא נתקדשו בכלי. זאת בניגוד לעופות, עצים, לבונה וכלי שרת, אשר משנטמאו אין להם פדיון לעולם.

בגמרא מסביר שמואל במה נשתנו מנחות קודם קידוש בכלי מעופות (לגבי שאר הדברים המנויים במשנה יעוין בדף קא):

"כמה דלא קדשי בכלי, קדושת דמים נינהו!".

אף שמנחות, בדומה לעופות, מוקרבות על המזבח, קדושת הגוף אינה חלה עליהן עד שיושמו בכלי. זאת בניגוד לעופות, אשר מתקדשים קדושת הגוף כבר על ידי ההקדשה בפה (וכן לגבי בהמות, אלא שבבהמות יש חידוש מיוחד המאפשר לפדותן אף כשיש בהן קדושת הגוף).

ביאור לחילוק זה בין מנחות לקורבנות מציע הראב"ד בפירושיו למסכת תמיד, בתחילת המסכת:

"יש לומר דהיינו טעמא דבהמה לאלתר ראוי להקרבה, ואינה מחוסר מעשה רבה אלא שחיטה בלבד, אבל קטורת מחסרא מעשה רבה כגון כתישה, ומנחות בלילה, על כן לא קדשי קדושת הגוף בפה אלא בכלי שרת דוקא".

כלומר הבהמה קדושה בקדושת הגוף מייד בעת הקדשתה בשל היותה ראויה כבר למעשה ההקרבה, בניגוד לקטורת ולמנחות, הזקוקות עדיין לעבודה רבה של הכנה קודם שיוכלו לעלות למזבח. אומנם ביאור זה של הראב"ד אינו מספיק לכל המנחות: סוף סוף מנחת חוטא אינה זקוקה לבלילה, ואף בלבונה לא נעשה 'מעשה רבה'.

הרשב"א בתשובותיו (א, לא) ביאר את החילוק באופן שונה מעט, ולדעתו הוא נובע מעצם העובדה שהתורה ציוותה לשים את המנחות בכלי שרת. מכך הסיק הרשב"א שהקדושה חלה דווקא על ידי הכלי. אומנם בדברי הרשב"א, אף על פי שעמד על המקור להלכה, לא נתברר עוד טעמה.

ביאור אפשרי לטעם ההלכה המצריכה קידוש כלי במנחות אנו מוצאים בדברי האור שמח (המובאים בריש ספר 'זרע אברהם'). הוא מסביר כי בניגוד לעופות ובהמות, שהם יחידה אחת מתחילתם, המנחות מורכבות מחומרים נפרדים זה מזה, כגון קמח, והכלי נצרך כדי לצרפן ליחידה אחת, ועל כן רק שם הן מתקדשות בקדושת הגוף.

הגרי"ז, בתשובה למכתבו של הגר"י אברמסקי, בעל החזון יחזקאל, המופיעה בסוף ספרו של הגרי"ז על הרמב"ם (עמ' 162), דחה סברות אלו. הוא הוכיח מבמה, אשר בה אין זקוקים לקידוש כלי שרת במנחות, ואף על פי כן המנחה כשרה, שכלי השרת אינו הכרחי למנחה, וממילא אין לומר שהכלי הוא שמצרף את המנחה ליחידה אחת, כדברי האור שמח. כמו כן הוא הקשה על סברת הראב"ד מלבונה, וכפי שהקשינו אנו לעיל.

בעקבות קושיות אלו מגיע הגרי"ז למסקנה:

"ודאי אין הדבר תלוי אם צריכים כלי שרת או לא. אלא בעיקר דינן הן חלוקין זה מזה, דבהמה קדושת הגוף שלה על ידי דין קדושת פה, ובמנחות ושאר דברים הקריבים אין בקדושת פה שלהן רק תורת קדושת דמים בלבד... והלא באמת שני מיני קדושת הגוף הן בעצם החפצא שלהן... ואין צורך לשום סברות וטעמים על זה, כיון שכך הוא מעיקרי הדינים".

לדעת הגרי"ז ההבדל שבין התקדשות המנחות להתקדשות הבהמות והעופות אינו נובע מהבדל שבגוף כי אם מהבדל שבקדושה – קדושת המנחה שונה ביסודה מקדושת העוף והבהמה, אף על פי ששתי הקדושות הן קדושת הגוף ליקרב על המזבח.

בסיבת החילוק שבין מנחות לעוף ובהמה מבאר הגרי"ז שאין צורך ב"שום סברות וטעמים... שכך הוא מעיקרי הדינים". אומנם ייתכן שבכל זאת אפשר לקרב דבר זה אל השכל. בדברינו בתחילת המסכת עמדנו, בעקבות דברי רבי שמעון, על הבדל מכריע בין מעשה המנחות למעשה הקורבנות. מעשי הקורבנות דומים לזה לזה – בכולם יש שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, הנעשים באופן דומה. המנחות, לעומת זאת, משתנות זו מזו בהתאם לסוג המנחה – בלולה וחרבה, תנור או מחבת. עמדנו שם על הבדל נוסף – הקרבת בעלי חיים היא פירוק של גוף מוכן מראש, בעוד המנחות נעשות (נבללות, נאפות, נכתשות – כל מנחה ומעשיה) בידי האדם. משני הבדלים אלו, ותוך הסתייעות בדברי הראי"ה קוק, הגענו למסקנה שבעוד בקורבנות 'נתינת' הבהמה היא עיקר ההקרבה, במנחות עשיית המנחה ותהליך העבודה משמעותיים יותר.

ייתכן כי בדין שלפנינו משתקף שוב הבדל זה. קדושת הקורבן של בהמה ועוף היא קדושה של גוף שהוקדש כדי לתיתו למזבח. קדושת המנחה, לעומת זאת, היא קדושה של גוף שהוחלט לעשות בו עבודה למזבח. על כן דומה קדושה זו במובן מסוים לקדושת בדק הבית, קדושת דמים, של דברים המיועדים לשימוש המזבח ולא להקרבה. כפי שמדגיש הגרי"ז, אף כאשר המנחות מתקדשות בקדושת הגוף, אין זה נובע מצורך שלהן כי אם מדין 'כלי שרת מקדשים'. בבמה אכן מוקרבת מנחה ללא קדושת הגוף כלל, אלא עם קדושת דמים בלבד.