|
פדיון מנחות טהורות / מנחות קאהרב ברוך וינטרוב
סוגייתנו עוסקת בשאלה אם אפשר לפדות מנחות ונסכים קודם שנתקדשו בכלי גם אם אינם טמאים. לכאורה הסברה שאפשר לפדות את המנחות פשוטה – מאחר שקודם שהושמו בכלי אינן קדושות אלא קדושת דמים בלבד, אין כל סיבה שלא יהיה אפשר לפדותן. מהו אם כן טעמם של הסוברים שאי אפשר לפדות את המנחות אלא אם נתקדשו?
מפשט סוגייתנו משמע שמדובר בדין דרבנן בלבד. כאשר הסוגיה עוסקת בשיטה הסוברת כי לבונה, כלי שרת ועצים אינם נפדים כשהם טהורים, היא מסבירה שאינם שכיחים ועל כן גזרו חכמים שלא לפדות אותם אם אין בהם פסול. אף לגבי בהמות טהורות שהוקדשו לבדק הבית אומרת הגמרא כי הדין המחייב את הקרבתן הוא דין דרבנן, כיוון שמציאת בהמות תמימות אינה קלה.
הקרן אורה על אתר דן בשאלה אם אכן הסוברים שאי אפשר לפדות את המנחות כשהן טהורות רואים זאת כדין דרבנן בלבד, ומזכיר כי המשנה למלך (ערכין וחרמין ה, ה) חקר בכך. המשנה למלך נטה לדייק מן הרמב"ם שמדובר בדין דאורייתא, והזכיר שכן דעת רש"י במספר מקומות בש"ס, אך מסוגייתנו משמע שהוא דרבנן, וכן סוברים התוספות.
הקרן אורה עצמו מוצא שתי ראיות בסוגייתנו לכך שאפשר להבין כי המניעה מלפדות מנחות טהורות היא מדאורייתא:
א. "רבי אליעזר אומר: כולן – טמאין נפדין, טהורין אין נפדין; חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא, שהרי אמרה תורה 'מחטאתו' – על חטאתו". מהעובדה שצריך לימוד מן התורה כדי להתיר את פדיון מנחת חוטא בטהרתה משמע שאי־פדיון שאר המנחות הטהורות הוא מדאורייתא.
ב. הגמרא בהמשך אומרת כי על פי השיטה שאי אפשר לפדות מנחות טהורות מובן מדוע מתייחס רבי שמעון למנחה שהוקדשה במחובר כאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, שהרי אין אתה יכול לפדותה. לכאורה דינו של רבי שמעון אמור להיות מושפע מהלכות דאורייתא ולא מדיני דרבנן, ואם כן משמע ממנו שמדאורייתא מנחה טהורה אינה יכולה להיפדות.
אלא ששיטה זו מעמידה בפנינו קושי יסודי – מדוע לא יהיה אפשר לפדות קדושת דמים?
הרב איתמר גרבוז, בעל 'מנחת אברהם', מאריך לבאר כי אף אם מנחות אינן קדושות קדושת הגוף קודם נתינתן בכלי כי אם קדושת דמים בלבד, אין זו קדושת דמים רגילה:
"ונראה לבאר בזה דחלוק קדושת דמים דמנחה קודם קידוש כלי משאר קדושת דמים, כגון במקדיש עצים ואבנים או מעות לדמי קרבן או מנחה, דהיכא דמקדיש סולת למנחה, אף על גב דעדיין לא הוי קדושת הגוף, אבל לא הוי סתם קדושת דמים, אלא הסולת כבר חשיב דאית ליה שם קרבן מנחה, אלא דעדיין לא הוי קדושת הגוף, אבל אית ליה כבר שם קרבן מנחה ולא הוי כסתם עצים ואבנים".
המנחת אברהם מוכיח את שיטתו מן הגמרא בזבחים (קיא ע"ב), המעלה אפשרות שניתן יהיה לחייב את המקריב מנחה בחוץ גם קודם שנתקדשה בכלי שרת, אף על פי שבדרך כלל אין חיוב על המקריב קדושת דמים בחוץ. כפי שיש לסולת המוקדשת 'שֵׁם מנחה' לעניין התחייבות בהקרבתה בחוץ, טוען המנחת אברהם, כך יש לה גם שם מנחה המונע את פדיונה כל עוד היא ראויה להקרבה.
טענת המנחת אברהם תואמת היטב לדברינו מעיון יום האתמול. שם טענו כי קדושת המנחה שונה מהותית מקדושת שאר הקורבנות כיוון שאינה קדושת נתינת הגוף למזבח כי אם קדושת הגוף לעניין עבודתו במזבח – עבודה שתתבטא בהקרבה. ממילא אין כאן קדושת גוף המקבילה לקדושה שאנו מוצאים בקורבנות הבהמה והעוף, אך אין כאן גם קדושת דמים גמורה, שהרי בניגוד לשאר קודשי בדק הבית, המנחה משמשת לעבודה ה' במזבח בעצמה ולא רק ככלי וכמכשיר. זוהי, אם כן, משמעותו של 'שם מנחה' שקבע בעל המנחת אברהם.
|