טומאת אוכלים באיסורי הנאה / מנחות קב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בהרחבה יתרה במחלוקת התנאים (אשר מקורה בתוספתא במסכת עוקצין) בדבר טומאת אוכלים באיסורי הנאה:

"דתנן: הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב – כולם מטמאין טומאת אוכלין. ר"ש אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. ומודה ר' שמעון בבשר בחלב, שמטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר".

הגמרא מבארת שלדעת רבי שמעון אין טומאה באיסורי הנאה משום שאי אפשר להאכילם לאחרים. כדי שדבר מה יטמא טומאת אוכלים יש צורך שהוא אכן יעמוד לאכילה, איסורי הנאה אסורים באכילה לישראל, ואף אסור לישראל להאכילם לנוכרים, והיות שאין אדם שעומד לאכול מהם, אין בהם טומאת אוכלים.

מסתבר שחכמים שוללים הגדרה זו, ולדעתם דבר מאכל שבפועל אפשר לאוכלו (ואיננו פגום או מאוס) מטמא טומאת אוכלים מכוח מעמד מציאותי זה, בלי קשר לשאלה אם מאן דהו אכן מתעתד לאכול ממנו.

אומנם רבי שמעון מסייג את דבריו ומוסיף שאם אותו אוכל עמד אי פעם לאכילת אדם, הרי שגם אם מאוחר יותר חל עליו איסור כלשהו, שוב אי אפשר לבטל את מעמדו כאוכל, וממילא הוא מטמא טומאת אוכלים.

במהלך הדיון בסוגיה מצטטת הגמרא שיטה ייחודית נוספת של רבי שמעון. לדעתו יש מצבים שבהם פעולה העומדת להיעשות נידונה מבחינה הלכתית כאילו התבצעה כבר. כך למשל אם דם הזבח עומד להיזרק – אפשר לדונו כזרוק אף אם הוא עודנו בכלי. מכוח חידוש זה של רבי שמעון מבקשת הגמרא לטעון כי יש טומאת אוכלים בזבחים פסולים; סוף סוף הם אינם עומדים לאכילת אדם, אך כיוון שקודם שנזרק דמם הם היו כשרים, אפשר לראות את הדם כאילו הוא זרוק, ומכוח הנחה הלכתית זו להגדירם כדבר מאכל שהיה ראוי לאכילה, שיש בו טומאת אוכלים לדעת רבי שמעון.

בביאור טענה זו של הגמרא מצאנו חידוש מאלף מתורתו של ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל 'אור שמח' ו'משך חכמה'. ר' מאיר שמחה (אור שמח, טומאת אוכלין א, כה) מקשה:

"והנה בכל הני ענינים דאמר כל העומד לפדות, כל העומד לזרוק, הוא במילי שהן מענינים דתיים, כפרה אדומה שאינה ראויה להאכל מצד הדת... אבל לענין טומאת אוכלים, הגם דהטומאה ענין דתיי, אבל הוא תלי אם הוי אוכל, ואיך יעשה אותו מה דעומד לשרוף לאפוקי מתורת אוכל ולשויא כעפרא בעלמא?!"

דומני שטענת ר' מאיר שמחה היא שהכלל שחידש רבי שמעון בדבר 'כל העומד' הוא כלל הלכתי גרידא, ובלשונו – "עניין דתיי". במישור המציאותי הפרה האדומה לא נפדתה והדם לא נזרק, אך במישור ההלכתי אפשר ליצור הגדרה תאורטית הדנה את הפעולה כאילו התבצעה. הגדרות תאורטיות מעין אלה מתאפשרות אך ורק במסגרת הדיון ההלכתי המופשט. אם באנו לעסוק בטומאת אוכלים, הרי שיש לדון באופן אובייקטיבי אם מדובר בדבר מאכל או לא, ובהקשר זה אין מקום לאותם כללים הלכתיים תאורטיים.

ר' מאיר שמחה משיב תשובה מבריקה:

"אבל באמת הקושיא כך, דלר' שמעון מה שאסור להאכילו לאחרים מפקיעו מתורת אוכל, וכאן בנותר ופרה הרי אינן ראוין להאכילן לאחרים ואינן נחשבין אוכל לר"ש, אך מה דמטמאי טומאת אוכלין הוא משום שהיה לו שעת הכושר, ובזמן העבר חלה עליהן תורת אוכל להאכילן לאחרים... אם כן עד שאתה מביט על זמן העבר תביט על זמן העתיד לר"ש דסבר כל העומד לזרוק".

ר' מאיר שמחה מבאר שהדיון שבסוגייתנו הוא דיון שביסודו הוא הלכתי־תאורטי. לדעת רבי שמעון, אין טומאת אוכלים בדבר שאיננו עומד לאכילה. עם זאת רבי שמעון סבור שאין לבחון אותו מאכל "באשר הוא שם", ויש מקום לדון גם בעברו. אם בעבר היה ראוי המאכל לאכילה – יש בו טומאת אוכלים, אף שכעת אין עומדים לאכול ממנו.

נמצאנו למדים שהשאלה הנשאלת בעניין טומאת אוכלים איננה שאלה מציאותית־פרקטית, כפי שהניח ר' מאיר שמחה בקושייתו, אלא שאלה הלכתית־תאורטית. במסגרת אותו שדה הלכתי־תאורטי אפשר להעלות גם שאלות ביחס לעבר, שאינן עולות בקנה אחד עם המעמד בהווה.

ולכן, מסיק ר' מאיר שמחה, מעמתת סוגייתנו בין שתי שאלות מאותו התחום: האחת עוסקת בעבר, והשנייה עוסקת בעתיד. כאמור, שתי השאלות אינן נוגעות למציאות העכשווית, וממילא אפשר להניח שהן משלימות זו את זו: אם כל מקורה של טומאת האוכלים איננו במצב העכשווי של האוכל אלא במצבו בעבר, יש מקום לנטרל אותו מעמד מכוחן של הגדרות המבוססות על העתיד הצפוי לו, כפי שמניח רבי שמעון.