|
הראוי לבילה / מנחות קגהרב אביהוד שורץ
המשנה בדף קג ע"ב קובעת שהשיעור המרבי למנחה הוא שישים עשרונים. הגמרא מציעה לבסס הלכה זו על שיעור המנחות המוקרבות בחג הסוכות, אך דוחה את ההצעה ומסיקה:
"הבא מנחה שיכולה להיבלל... בששים נבללין, בששים ואחד אין נבללין".
הגמרא מוסיפה ומבארת שחכמים קבעו שיעור זה של שישים עשרונים משום שעקרונית זהו השיעור שאפשר לבלול בכלי אחד. אומנם לעיתים גם מנחה גדולה מעט יותר עשויה להיבלל בכלי אחד, אלא שחכמים היו מוכרחים לקבוע גדר אחד וברור, ועל כן נקבו בשיעור שישים עשרונים.
אלא שהגמרא מוסיפה ומקשה מקביעת המשנה ש"אם לא בלל – כשר". המשנה קובעת בפירוש שבלילת המנחה אינה מעכבת, ולפיכך ראוי היה להכשיר גם מנחה הגדולה משישים עשרונים, אף שבפועל אי אפשר לבלול אותה! על כך משיבה הגמרא:
"אמר רבי זירא: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת בו".
רבי זירא סבור שהתורה דורשת לאפשר את הבלילה. אם המנחה גדולה משישים עשרונים – אין אפשרות מעשית לבלול אותה, והיא פסולה; ואם היא קטנה משישים עשרונים – אפשר לבלול אותה, ואפשרות זו מכשירה אותה אף אם בפועל לא התבצעה הבלילה.
זכה רבי זירא ודבריו נשנו בש"ס פעמים רבות ובהקשרים מגוונים. הגמרא ביבמות (קד ע"ב) קובעת שהאמירה שאומרת האישה במסגרת תהליך החליצה איננה מעכבת, אך אם היא חירשת, שכלל אינה יכולה לדבר – החליצה פסולה, מכוח דברי רבי זירא: אם אין אפילו אפשרות תאורטית שהאישה תדבר – הדיבור מעכב.
על דרך זו קובעת הגמרא בקידושין (כה ע"א) ובנידה (סו ע"ב) שאף שבשעת הטבילה במים אין חובה שייכנסו מים ל"בית הסתרים" (דהיינו למקומות מכוסים בגוף, כגון לתוך הפה), יש צורך שבית הסתרים יהיה ראוי לביאת מים. לכן אישה שיש חציצה בין שיניה – טבילתה פסולה, שהרי סוף סוף פיה איננו ראוי לביאת מים.
דבריו של רבי זירא ביחס למנחת שישים עשרונים צוטטו גם בגמרא לעיל יח ע"ב. התוספות שם הקשו שתי קושיות יסודיות על ה"פשרה" שמציע רבי זירא. בתחילה הקשו התוספות (ד"ה כי אין):
"ואם תאמר, מכל מקום כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להיבלל".
בעלי התוספות מכירים בכך שמנחה שלא נבללה כשרה בדיעבד, אך תמהים כיצד מתיר רבי זירא לוותר על הבלילה לכתחילה ומסתפק בכך שהמנחה ראויה לבלילה.
מאידך הקשו התוספות (ד"ה ואמר ר' זירא):
"ואם תאמר, מנליה דליבעי ראוי לבילה, מאחר דבילה לא מעכבא".
קושיה זו הפוכה בדיוק מהקושיה הקודמת, ועל פיה יש לתמוה על עצם טענתו של רבי זירא: אם בילה אכן אינה מעכבת, מדוע נדרוש שהמנחה תהיה ראויה לבילה?
ביישוב הקושיה האחרונה קובעים בעלי התוספות כי לרבי זירא אכן אין מקור ברור, אלא "סברה בעלמא" (הריטב"א בקידושין מצטט את דברי התוספות, אך מוסיף וכותב כי לדעתם דברי רבי זירא הם הלכה למשה מסיני). כלומר הפשרה שמציע רבי זירא מבוססת על סברה: אי אפשר לוותר כליל על הבלילה, שהרי היא נזכרת בתורה, אך גם אי אפשר לדרוש בלילה לעיכובא. ממילא די לנו בכך שהמנחה תהיה ראויה לבלילה.
בביאור סברה זו יש מקום לשתי הבנות. הרשב"ם (בבא בתרא פא ע"ב ד"ה כל הראוי) כתב:
"שמע מינה שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה, וכשהוא מביא ששים ואחד – מנחה כזו לא צוה להביא, והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות, דאינה כלום".
לדעת הרשב"ם סברת רבי זירא היא שמצוות התורה עצמה היא להביא מנחה הראויה לבילה. לשון אחרת – התורה אינה מצווה לבלול אלא להביא מנחה הראויה לבילה. מנחה שאינה ראויה לבילה אינה המנחה שנצטווינו עליה בתורה, והרי היא כמנחה מן הקטניות.
אך דומה שאפשר לפרש את הדברים בדרך שונה מעט. אפשר לומר, כפי שעולה מפשטות ההלכה, שהתורה אכן מצווה לבלול את המנחה, אך מצווה זו איננה לעיכובא: המביא מנחה שאיננה בלולה מקיים את מצוות התורה, אך באופן בלתי מושלם. ואולם מי שמביא מנחה שאין כל אפשרות לבלול אותה עוקר בידיים את מצוות התורה – הוא לא רק נמנע מן המצווה המהודרת אלא מבטל ועוקר את המצווה.
כאשר אדם מבקש לעקור בידיים את מצוות התורה, ולא רק להתרשל בקיומה, מנחתו פסולה, וכפי שמסביר רבי זירא.
|