'הרי עלי עצים' / מנחות קו

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

למדנו במשנה כי האומר 'הרי עלי עצים' לא יפחות משני גזירין, ובעלי התוספות מעירים כי החיוב להביא שני גזירים הוא "דווקא כי אמר עצים, אבל כי אמר עץ – מייתי גזיר אחד, כדאיתא בשקלים". מדברי הירושלמי בשקלים שהביאו התוספות משמע כי החיוב להביא שני גזרי עצים אינו הלכה מיוחדת אלא פשוט פירוש ללשונו של האדם: כאשר אדם אומר 'עצים', בלשון רבים, הרי הוא מחויב להביא שני עצים; אך כאשר הוא אומר 'עץ', בלשון יחיד, אין הוא מחויב להביא אלא עץ אחד.

יש מן האחרונים (שפת אמת ועוד) שהעירו כי נראה שהגמרא בסוגייתנו אינה מסכימה עם הירושלמי. בסוגייתנו מובא:

"תנו רבנן: 'קרבן' – מלמד שמתנדבין עצים. וכמה? שני גזירין, וכן הוא אומר 'והגורלות הפלנו על קרבן העצים'. רבי אומר: עצים קרבן הם, טעונין מלח וטעונין הגשה".

נראה כי רבי וחכמים נחלקו כיצד להבין את המונח 'קורבן' המופיע ביחס לעצים. לדעת רבי יש להבין מושג זה כפשוטו – עצים הם קורבן, וממילא יש להטעינם מלח והגשה. אומנם חכמים לא ראו את העצים כקורבן, ולדעתם לא בא מונח זה אלא ללמד שאפשר להתנדב עצים למערכה. מאחר שמערכה חייבת להיות מורכבת משני גזירים לכל הפחות, הרי שנדבת עצים צריכה להיות מורכבת משני עצים לכל הפחות. לעומת זאת לדעת רבי, הסובר כי לא מדובר בנדבת עצים למערכה אלא בקורבן העומד בפני עצמו, אין סיבה להצריך שני עצים דווקא. את הירושלמי בשקלים יש להבין כנוקט את שיטת רבי ועל כן תולה את כמות העצים באופן הדיבור – 'עץ' או 'עצים', אך לדעת חכמים תמיד יצטרך האדם להביא שני עצים, כצורך המערכה.

אלא שמכאן עולה תמיהה רבתי על דברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות טז, יג):

"האומר הרי עלי לבונה – לא יפחות מקומץ; הרי עלי עצים – לא יפחות משני גזרים, עביין כמחוקות וארכן אמה; הרי עלי עץ – מביא גזר אחד, ארכו אמה".

מחד גיסא פסק הרמב"ם כחכמים, ולא הצריך את המתנדב עצים להביא מלח, ומאידך גיסא הוא פסק כירושלמי בשקלים, האומר כי אדם שהתנדב 'עץ' יכול להביא גזיר אחד בלבד, וכפי שביארנו, הירושלמי הולך בשיטת רבי!

נראה כי לדעת הרמב"ם יש שני מסלולים של נדבת עצים. האחד – כפי שביארנו לעיל בשיטת חכמים – תרומת עצים לצורך המערכה, ועל כן יש לתרום שני גזירים ולהקפיד שיהיו אלו גזירים המתאימים למערכה, באורך אמה ובעובי המתאים. השני הוא נדבת עץ כקודשי בדק הבית, אשר המקדש יוכל להשתמש בו למערכה או לכל צורך אחר. כאשר אדם מכריז כי ברצונו לתרום 'עץ' יחיד, ממילא אין הוא נמצא במסלול של תרומת עצי מערכה כי אם במסלול של תרומת עץ לדמים.

בכך יתבאר היטב מדוע הזקיק הרמב"ם את האומר 'הרי עלי עצים' להביא שני גזירין ש"עביין כמחוקות", ואילו האומר 'הרי עלי עץ' אינו נזקק להביא בעובי זה דווקא. אם כנים דברינו, הרי כאשר אדם אומר 'הרי עלי עץ' אין זה בהכרח עץ הראוי למערכה – אומנם מידת אורכו צריכה להיות אמה, שכן שוויו של העץ תלוי באורכו, ואותו אדם הרי התחייב לדמים מסוימים, אך אין חובה לשמור על עובי מדויק, שהרי העץ כאמור לא בהכרח יעלה למערכה.