המקדיש אחת מבהמותיו / מנחות קח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו עוסקת בדיני המקדיש אחת מבהמותיו לקורבן בלא לפרש איזו הקדיש. המשנה קובעת שאם יש לאדם שתי בהמות בלבד – הקדושה חלה על היפה שבהן, ואם יש לו שלוש בהמות – הקדושה חלה על הבינונית. הגמרא מבארת כי אף במקרה השני חלה הקדושה על היפה, אלא שחוששין גם לבינונית, שהרי יחסית לגרועה היא יפה, ומחכים עד שייפול בה מום.

בסיפא של המשנה אנו למדים כי אדם שלא אמר סתם 'אחת מבהמותי לקורבן' אלא פירש איזו בהמה ברצונו להקדיש, ועכשיו אינו זוכר איזו פירש, מקריב את היפה, ואין חוששים שמא הקדיש את הבינונית. השפת אמת תמה מה החילוק שבין הרישא לסיפא: אם ברור לנו שאנשים אינם מקדישים אלא את היפה ביותר, כפי שמשמע מהסיפא, מדוע ברישא יש לחשוש לבינונית; ואם חוששים שאנשים מקדישים גם את שאינן יפות ביותר, כפי שמשמע מהרישא, מדוע בסיפא אין חוששים לבינונית?

נראה שיש חילוק יסודי ומשמעותי בין אדם שאמר 'אחת מבהמותי' לבין מי שפירש ושכח מה פירש. במקרה השני מצד האמת הוקדשה אחת מן הבהמות, אלא שאנו איננו יודעים איזוהי. מקרה כזה נקרא 'ספק בידיעה'. הספק במקרה הראשון, לעומת זאת, אינו נובע מחוסר ידיעה שלנו אלא מהקדשה שמתחילתה הייתה עמומה מדי, ועל כן חלה בפועל על מספר בהמות מספק. ספק מעין זה קרוי בשפה הישיבתית 'ספק שבעצם'. דוגמה לדבר אפשר למצוא בהגדרת זמן 'בין השמשות': הערפול בסיווגו של בין השמשות כיום או כלילה אינו נובע מחוסר ידיעה שלנו לגבי בין השמשות – אנו מכירים זמן זה היטב, והערפול נובע מהתכונות הכפולות של בין השמשות עצמו, שבגללן הוא מוגדר הן כיום הן כלילה, וזהו 'ספק שבעצם'.

אם כן, כך הדבר גם אצלנו. המקדיש 'אחת מבהמותיו' לא ציין במשפט ההקדשה על איזו בהמה הוא מדבר, ועל כן חלה ההקדשה על כל הבהמות הראויות לכך (כלומר חוץ מהכחושה ביותר, שאותה אסור לו להביא). אומנם מכיוון שהוא ציין בפירוש שהוא מקדיש רק אחת, לא ייתכן שכולן יתקדשו בתורת ודאי, ועל כן הן מתקדשות בתורת ספק. בסיפא, לעומת זאת, המקדיש פירש איזו בהמה ברצונו להקדיש, ועל כן מדובר בספק בידיעה. כאן רק בהמה אחת קדושה בפועל, ואנו יכולים לשער – על סמך הכרתנו את המציאות הרווחת – שאדם מקדיש את הבהמה היפה ביותר שבעדרו.

אם כנים דברינו, ייתכן שנוכל להסיר תמיהה מעל הרמב"ם. הרמב"ם (מעשה הקרבנות טז, ח) פסק את הרישא של משנתנו:

"האומר 'אחד מכבשי הקדש' ו'אחד משוורי הקדש', והיו לו שנים – הגדול שבהן הקדש. היו שלשה – הגדול שבהן הקדש, וחוששין לבינוני. כיצד יעשה? ימתין לבינוני עד שיפול בו מום, ותחול הקדושה על הגדול לבדו".

הכסף משנה דייק מדברי הרמב"ם שלאחר מות הבהמה הבינונית אין צורך לפדותה ולחלל את קדושתה בפועל על הבהמה הגדולה, אלא שהאחרונים תמהו על כך: סוף סוף אם אכן מסופקים אנו שמא הבהמה הבינונית היא שהוקדשה, והגדולה לא הוקדשה כלל, כיצד אפשר להקריב את הגדולה ולהותיר את הבינונית ללא פדיון?

לפי דברינו דלעיל הקושיה מיושבת: הספק שלפנינו אינו ספק בידיעה, ועל כן אין אפשרות לומר שרק השור הבינוני הוא שהוקדש ואילו הגדול לא הוקדש כלל. שניהם קדושים מספק בו־זמנית, אך מאחר שהמקדיש הודיע בפירוש כי אינו מקדיש אלא שור אחד אי אפשר להביא את השור הגדול עד אשר תתבטל קדושת השור הבינוני. נפילת המום בשור הבינוני מבטלת את האפשרות להקריבו, וממילא מסירה ממנו את קדושת הספק ששרתה עליו. קדושת ספק כזו לא ניתנה – ואינה צריכה – להיפדות, ומכאן ואילך פתוחה הדרך לפנינו להקריב את השור הגדול, ובכך יצא המקדיש ידי חובת נדרו.