בית חוניו / מנחות קט

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשניות בדף קט ע"א עוסקות במקדש חוניו. הגמרא מתארת את ייסודו של מקדש זה באלכסנדרייה של מצרים ומביאה את מחלוקת התנאים בשאלה אם מדובר במקדש אלילי (רבי מאיר) או במקדש שמקריבים בו קורבנות לשם שמיים (רבי יהודה).

לכאורה גם לדעת רבי יהודה מדובר במקום שלילי, שעוברים בו על איסור דאורייתא בשחיטת קודשים בחוץ (ראו פירוש הרמב"ם למשנתנו). עם זאת העובדה שרבי יהודה רואה בבית חוניו קיום לנבואת ישעיהו (יט, יט) ש"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם", ואף מדגיש שמדובר במקדש לשם ה', מבטאת יחס חיובי יותר מזה של רבי מאיר. ייתכן שבעקבות זאת פירשו התוספות (ד"ה והעלה) שלדעת רבי יהודה חוניו עצמו כלל לא חטא בזביחת קורבנות בחוץ אלא רק לימד את אנשי אלכסנדרייה כיצד עליהם להקריב לשם שמיים.

המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה נוגעת גם להשתלשלות האירועים. לדעת רבי מאיר מקדש חוניו נוסד בידי אדם שאפשר לכנותו 'שלומיאל'. חוניו נבחר לשמש בכהונה אף שלא ידע כלל כיצד עושים זאת, והלך שולל אחר עצתו של אחיו הגדול שמעי (ראה בתוספות ד"ה חוניו, שאכן תמהו על כך ששמעון הצדיק בחר לכהונה דווקא את בנו שאיננו בקי בסדרי העבודה, עד כדי כך שאפשר היה לשכנעו ללבוש בגדי אישה בשעת העבודה). כאשר נתפס בקלקלתו לא העלה בדעתו להתחנן על נפשו אלא ברח לאלכסנדרייה ובנה בית לעבודה זרה. כללו של דבר: חוניו היה אדם ביש־מזל, אשר נאלץ להימלט מירושלים על לא עוול בכפו, ובסופו של דבר הידרדר לעבודה זרה.

רבי יהודה מציג סיפור שונה לחלוטין. לדעתו חוניו החל את דרכו כאדם ישר דרך הבורח מן הכבוד ומוותר על הכהונה לאחיו הגדול. לאחר מכן חזק עליו יצרו הרע והוא שם את אחיו ללעג וקלס, ומכוח מעשיו הרעים נאלץ לבסוף להימלט. עם זאת היות שחוניו הכיר היטב את סדרי הכהונה במקדש, ואף מלכתחילה נבחר לשמש כוהן גדול, חזקו עליו געגועיו למקום הקודש, ועל כן בנה מקדש לשם ה' בארץ מצרים.

רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו לגבי סיומו של הסיפור אך לא לגבי ראשיתו. הברייתא מתארת את ימיו האחרונים של שמעון הצדיק, ובתוך דבריה משלבת פרט אחד שלכאורה איננו קשור לסיפור המעשה:

"לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם".

מדוע העובדה שהכוהנים חדלו מלברך בשם המפורש משמעותית לענייננו? השפת אמת (יומא לט ע"ב) מבאר שעם הסתלקותו של שמעון הצדיק כמעט לא היו כוהנים שהכירו את השם המפורש, ועל כן לא הייתה ברירה אלא לברך בלי הזכרת השם. דומני שהסבר זה הולם יפה את עמדת רבי מאיר: הסתלקותו של שמעון הצדיק מבטאת בעיקר בּוּרוּת בכל הנוגע לסדרי המקדש, כפי שקרה לחוניו.

אך על פי גישתו של רבי יהודה יש מקום להציע הסבר אחר. ברכת כוהנים בשם מקיימת את ציווי התורה (במדבר ו, כז) "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". עם ישראל הוא עם קדוש, המתייחד בכך ששם שמיים חל עליו והשכינה שורה בו. עם הסתלקותו של שמעון הצדיק נסתלקה שכינה מישראל, כדברי התוספות (סוטה לח ע"א ד"ה הרי):

"משמת שמעון הצדיק... לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה".

במציאות זו של הסתלקות שכינה הפך חוניו – הכוהן המיועד, הבקי בסדרי העבודה – אובד עצות. אפשר שחוניו ויתר על הכהונה הגדולה משום שהרגיש שמקדש שאין שם שמיים מוזכר בו הוא מקום שראוי שיעבדו בו כוהנים בבגדי נשים, ועד כדי כך הגיעו הדברים, שחוניו נאלץ לחפש לעצמו נתיב חדש בעבודת ה' – בהקרבת קורבנות בארץ מצרים.

בסופו של חשבון, גם לדעת רבי יהודה מקדש חוניו הוא מקום פסול, והכוהנים ששימשו בו אינם יכולים לשוב ולשמש במקדש ה' בירושלים. עם זאת רבי יהודה מבקש להעלות שאלות נוקבות: האם יש מקום לקיומו של מקדש שהשכינה אינה שורה בו? האם שינויי התקופה והזמן מחייבים גם שינוי של דרכי הפולחן הדתי? ומעל לכול – האם יעלה על הדעת לכונן בית לעבודת ה' מחוץ לירושלים?

כאמור בכל הנוגע למקדש חוניו המסקנה הסופית שלילית. אולם אין זה מפתיע שדווקא רבי יהודה הוא זה שמשבח ומהלל את בית הכנסת שהוקם באותו מקום בדיוק – באלכסנדרייה של מצרים (ראה תוספתא סוכה ד, ו; ובמאמרו של ד"ר נח חכם בעלון 'נטועים' גיליון ה' על החידוש שבתוספתא זו). רבי יהודה סבור שמי שלא ראה אותו בית כנסת "לא ראה כבוד לישראל מימיו", ותיאורו את בית הכנסת דומה לתיאור מבנה המקדש המצוי במקומות שונים בדברי חז"ל. אם כן, ניסיונו של חוניו להקים מרכז רוחני באלכסנדרייה כשל, אך תקופה לא ארוכה לאחר מכן הצליח עם ישראל לבסס מרכז רוחני במצרים ושב כבוד לישראל.