הבא על אשתו ופירסה נידה / שבועות יז

הרב שמואל שמעוני

דף יום-יומי, תורת הר עציון

היום ומחר נעסוק בכמה עניינים הנוגעים להלכות נידה הנידונות בסוגייתנו. מעניין לציין שבשל סוגיה זו זכתה מסכת שבועות 'לארח' את פסקי הרי"ף, המרדכי והר"ן בהלכות נידה.

סוגייתנו דנה במצבו העגום של אדם שבא על אשתו בהיותה טהורה, והיא פירסה נידה בשעת התשמיש. הכלל הוא שאם בא עליה שלא בשעת וסתה – הוא נחשב אנוס ופטור מחטאת, שהרי נהג כהלכה; ואם בא עליה בשעת וסתה – אין הוא נחשב אנוס כי אם שוגג, וחייב חטאת, שהרי נהג שלא כהלכה, המורה לחוש ולא לשמש.

אלא שהבחנה זו, על שני אגפיה, אינה כה פשוטה. העיון מחר יתמקד בהבנת חיובו של הבא על אשתו בשעת וסתה על רקע השאלות אם האיסור לבוא עליה בשעת הווסת הוא דאורייתא ואם איסור דרבנן עשוי לשלול את הגדרתו של אדם כאנוס לעניין דינים דאורייתא.

אשר לפטורו של הבא על אשתו שלא בשעת וסתה, לכאורה הדבר פשוט: כאמור, אדם זה נהג על פי ההלכה כשסמך על חזקת ההיתר של אשתו, ועל כן הוא נחשב אנוס.

ואולם במסכת נידה יש סוגיה סבוכה הדנה בחובת בדיקה לפני תשמיש באישה שיש לה וסת קבוע ובאישה שאין לה וסת קבוע. לא נפרט כאן את כל השיטות בנידון. לענייננו נציין לשיטת הרמב"ם (איסורי ביאה ד, טז), שהצנועות (דהיינו המהדרות) אינן סומכות על וסתן, ואף אם יש להן וסת קבוע, אינן משמשות מבלי לבדוק קודם לכן. בעקבות זאת חידש הכסף משנה (שגגות ה, ו) חידוש עצום בסוגייתנו: פטורו של הבא על אשתו שלא בשעת וסתה אינו אלא כשהאישה בדקה לפני התשמיש, כמנהג הצנועות; אך אם לא עשו כן – הרי לא נהגו כדרך האידאלית והנכונה בעיני התורה, ועל כן אין זה אונס, ושניהם חייבים חטאת! זוהי הרחבה ניכרת של היסוד שרמזנו לו לעיל: לא זו בלבד שאיסור דרבנן יכול לשלול הגדרת אונס הנובעת מתקינות הלכתית; אפילו אי־עמידה במנהגן של צנועות יכולה לעשות כן. ועיין עוד בתוספות ביצה כה ע"ב (ד"ה אורח) ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא יורה דעה סימן צ"ו.

לסיום נעיין בניסוחו של הרמב"ם (שגגות ה, ו) לחילוקה של סוגייתנו בין שוגג לאנוס:

"הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש – הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא, ולא שוגג. שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה. אבל זה – מה לו לעשות? הרי טהורה היתה, ושלא בשעת וסתה בעל; אין זה אלא אונס".

הרמב"ם כותב שהשוגג חייב חטאת משום שלא טרח כראוי בדרישה ובחקירה. מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל ציין בכמה הזדמנויות שדברי הרמב"ם צריכים עיון מהלכה אחרת בהלכות שגגות (ב, ו):

"תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל, והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן – כשיִוָדע לו שהוא ישראל ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה".

את הכלל העולה מסוגייתנו אפשר היה להסביר אחרת – שהעמידה בכללי ההלכה היא שמגדירה את האדם כאנוס. ביאור שכזה לא היה סותר את דין תינוק שנשבה, שכמובן אינו נוהג על פי ההלכה. אך הרמב"ם לא ניסח זאת כך, וצריך עיון.