בשעת וסתה / שבועות יח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

כפי שראינו אתמול, מסוגייתנו עולה כי הבא על אשתו בעת הקבוע לווסתה ופירסה נידה בשעת תשמיש אינו יכול לטעון שהיה אנוס בדבר, ומתחייב לכל הפחות קורבן חטאת אחד (על הכניסה). וכן פסק הרמב"ם (שגגות ה, ו) להלכה.

הגאון ר' חיים סולובייצ'יק הקשה בחיבורו על הרמב"ם (איסורי ביאה ד, יב) קושיה חזקה. בהלכות איסורי ביאה (ח, יג) פסק הרמב"ם שאישה שהגיע זמן וסתה ולא בדקה, ולאחר זמן בדקה ומצאה שראתה דם, אינה מטמאה את בועלה למפרע. האחרונים הסיקו מכך (ראה מגיד משנה שם) שלדעת הרמב"ם וסתות דרבנן, זאת אומרת: אין להניח בוודאות שהאישה רואה דם בשעת הווסת, אלא שחכמים גזרו לחשוש למציאותו של דם בשעת הווסת וחייבו את האיש לפרוש הימנה באותו זמן, ואת האישה – לבדוק עצמה. והקשה הגר"ח: אם כן, כיצד ייתכן שדין דרבנן ישפיע על חיוב חטאת דאורייתא? סוף סוף מן התורה אין שום הבדל בין שעת וסתה ובין חוץ לשעת וסתה!

להלן נראה שני כיוונים בתשובת קושייתו של הגר"ח.

א. חידוש בדיני וסתות

הגר"ח עצמו מחדש כי אף על פי שהרמב"ם סבור שמדאורייתא אין להניח בוודאות שהאישה רואה דם בשעת הווסת, מכל מקום הציווי לחשוש לשעת וסתה הוא דאורייתא (ודלא כעולה מרוב הראשונים, שלמאן דאמר וסתות דרבנן, דין פרישה בשעת הווסת אף הוא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא). זאת אומרת: התורה מכירה בהבדל שבין שעת הווסת ובין חוצה לה, אך כחשש בלבד ולא כוודאות שתראה דם. מעתה יובן כיצד משפיעה שעת הווסת גם על דין דאורייתא של חיוב חטאת: מכיוון שהתורה מחייבת לחשוש לראיית דם בשעת הווסת, אי אפשר להגדיר את הבא על אשתו בשעת וסתה ופירסה נידה כאנוס, אלא הוא נחשב שוגג.

לאמיתו של דבר מצינו דברים דומים (אם כי לא זהים) כבר אצל אחד מן הראשונים. הרא"ה (בחיבורו משמרת הבית על תורת הבית לרשב”א, בית שביעי שער שני, עמ' לח–לט במהדורת מוסד הרב קוק) כותב כי אף על פי שמן התורה אין חוששים לראיית דם בשעת הווסת, מכל מקום אסרה התורה תשמיש בשעת הווסת מחשש שהתשמיש עצמו יביא לראיית דם. נמצא שגם לדעת הרא"ה הכירה התורה בהבדל שבין שעת הווסת ובין חוצה לה, אף שלא הניחה בוודאות שהאישה תראה דם באותה שעה.

ב. חידוש בדיני אונס ושגגות

לחלופין אפשר ליישב את קושיית הגר"ח בדרך אחרת. הגר"ח מניח כהנחה פשוטה וברורה שאם וסתות דרבנן, אי אפשר לחייב את הבא על אשתו בשעת וסתה חטאת, כי מדאורייתא הוא נחשב אנוס. אלא שהנחה זו אינה מוסכמת. הנודע ביהודה (מהדורא קמא, יורה דעה סימן נה) כותב שהמוזהר לפרוש מדרבנן אינו יכול לטעון טענת אונס. נמצאת אומר: האיסור מדרבנן אכן שינה את הדין מדאורייתא, וממנו ואילך שוב אין הבא על אישה בשעת וסתה נחשב כאנוס.

חידוש זה מבוסס, כפי הנראה, על ההבנה שאונס מוגדר לא רק על פי מידת הבחירה שהייתה לאדם אם להגיע אליו אלא גם על פי שאלת האשמה – האם הוא אשם בכך שהגיע למצב מסוים. מה שהשתנה עם חידוש האיסור מדרבנן הוא האשמה: מאחר שהורו חכמים שלא להיכנס לסכנה מסוימת, אין אדם יכול לטעון לחוסר אשמה אם עבר על דבריהם והסתכן בה.