גדרי ידיעה / שבועות יט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מעיינת בדעות התנאים בדבר רמת הידיעה הנצרכת כדי לחייב את הנכנס למקדש בטומאה. רבי יוחנן מסביר שהתנאים הבחינו בין הידיעה המחלקת לחטאות ובין הידיעה המחייבת את הנכנס למקדש בטומאה: כדי לחלק לחטאות דרושה ידיעה ודאית, ואילו אצל הנכנס למקדש בטומאה "עשו ספק ידיעה כידיעה". ויש להבין: חילוק זה – מה טעמו?

התשובה מצויה כבר בגמרא. הגמרא מסבירה שלעניין חילוק לחטאות נאמר בתורה בפירוש "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו" (ויקרא ד, כג; שם, כח), ולכן דרושה ידיעה גמורה. לעומת זאת, אצל הנכנס למקדש בטומאה לא נאמר אלא "ונעלם", ולמדים מכאן שכדי לחייב דרושה ידיעה שתיעלם, ומאחר שלא נזכרה 'ידיעה' בפירוש, די ברמת ידיעה פחותה.

ביאור הדברים: יש שוני יסודי בין הידיעה המחלקת לחטאות ובין הידיעה הנצרכת לחיוב קורבן בטומאת מקדש וקודשיו. ידיעה מחלקת לחטאות מפני שהיא זו שמחייבת בקורבן. היה מקום לחשוב שמשעה שעבר אדם עבירה בשוגג – הריהו חייב חטאת: כמובן, קודם שידע שעבר אין הוא יכול להביא קורבן, אך מכל מקום החיוב קיים. חידושה של התורה במילים "או הודע" הוא שהידיעה אינה רק אמצעי להכרת החיוב אלא חלק מהמחייב ממש (דוגמה קיצונית לכך היא דעת חכמים שאף אם שני עדים אמרו לאדם שאכל חלב, והוא טוען שלא אכל – הוא פטור מקורבן [עיין במשנה כריתות יא ע"ב ובגמרא שם יב ע"א]). לפיכך הידיעה מחלקת לחטאות: אכל אדם חלב בשיעור כשני זיתים ולאחר מכן נודע לו על אחד מהם – הריהו חייב חטאת על אותו כזית, וכאשר יִוָּדַע לו שאכל עוד כזית חלב – לא יצטרפו שני השיעורים לקורבן אחד, כי חיוב החטאת הראשון כבר נקבע.

בטומאת מקדש וקודשיו הידיעה נצרכת מסיבה שונה לגמרי: "ונעלם" – דרושה ידיעה שתיעלם. זאת אומרת: הידיעה אינה חלק מן החיוב כי אם תנאי לעבירה. אשר על כן סבור רבי יוחנן שאין צורך בידיעה ודאית, ודי בשכחת הספק כדי להגדיר את הנכנס כשוגג ש'נעלמה' ממנו ידיעה.

על פי חילוק זה תובן גם דעת רבי אליעזר (יח ע"ב) שאין אדם חייב עד שידע במה נטמא, אף על פי שמקור הטומאה אינו רלוונטי כלל להגדרת העבירה. אילו היתה הידיעה חלק מהמחייב, לא היתה שום סברה לתלות את החיוב בהכרת המטמא. דווקא ההבנה שהידיעה נצרכת כ'היכי תמצי' ל"ונעלם" היא שמאפשרת עמדה זו, שרק היעלמות של ידיעה גמורה חמורה דייה לחייב קורבן.

מתוך הדברים מתעוררת שאלה חשובה, שנעסוק בה כאן בראשי פרקים בלבד: מה היחס בין ההעלם ובין הידיעה? הדבר עשוי להתבאר בשני אופנים. אפשר להבין שהמחייב בהעלם הוא חוסר תשומת הלב, והידיעה נצרכת כדי להעמיד את ההעלם באור חמור – אינו דומה אדם המהלך ברחוב בלא להתבונן בדרכו ושובר כלי המונח על המדרכה לאדם השובר בהיסח הדעת כלי בחנות חרסינה. לפי ביאור זה, הידיעה היא תנאי לחיוב בלבד: רק אם היתה ידיעה, ההעלם חמור דיו לחייב עליו. הבנה אחרת היא שהמחייב הוא היעלמותה של הידיעה – הידיעה לא רק מעמידה את ההעלם באור חמור, אלא היא חלק מהגדרת המחייב. לאור חקירה זו אפשר לבחון גם את מחלוקת התנאים בדבר רמת הידיעה הנצרכת – מן ההבנה השנייה תתחייב רמת ידיעה גבוהה יותר.

לסיום נציין כי רבי ישמעאל, הסובר ש"לא בעינן ידיעה בתחלה", חולק על כל מה שנאמר עד כה. לדעתו, החיוב הוא על עצם הכניסה בטומאה, ולכן אין צורך בידיעה בתחילה. לדברי הגמרא, ריש לקיש טרח להדגיש כי רבי ישמעאל אינו מצריך ידיעה בשום אופן שהוא: הוא לא למד מן הכתוב כי הידיעה היא חלק מהגדרת המחייב, ואף לא קיבל במסורת שהיא תנאי לחיוב.

להרחבה נוספת על מקומם של הידיעה וההעלם בחיוב ראה דברינו לדף ה', העוסקים בשיטת רבי וב"ידיעת בית רבו".