מושבע ועומד בחצי שיעור / שבועות כג

הרב שמואל שמעוני

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"שבועה שלא אוכל וכו'. 
הא גופא קשיא. אמרת: שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה ושתה משקין שאין ראוין לשתיה – פטור, והדר תני: שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים – חייב. מאי שנא רישא דפטור ומאי שנא סיפא דחייב?     
הא לא קשיא – רישא בסתם וסיפא במפרש.     
מפרש נמי גופיה תיקשי: אמאי? מושבע מהר סיני הוא!  
רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין. וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, אי בסתם אליבא דרבי עקיבא, דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא.      
בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דמוקים לה למתניתין כדברי הכל...".

כידוע, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בתחילת הפרק האחרון של מסכת יומא אם חצי שיעור אסור מן התורה. בגמרא שם מבואר כי אף ריש לקיש מודה שחצי שיעור אסור מדרבנן, ואחת הנפקא מינות למחלוקת בינו ובין רבי יוחנן נוגעת לדין "מושבע ועומד מהר סיני": הנשבע שלא יאכל כחצי זית נבלה – האם חלה שבועתו. ואולם מסוגייתנו נראה אחרת: ריש לקיש אכן סבור שאין דין "מושבע ועומד" בחצי שיעור, אך בדעת החולקים עליו נצרכה הגמרא להסביר שביקשו להעמיד את משנתנו כדברי הכול, ומשמע שאף הם מודים שאין כאן דין "מושבע ועומד".

הרשב"א על אתר עמד על קושי זה ותירץ שהגמרא אכן יכלה להוסיף גם את ההסבר הזה – שרבי יוחנן לא קיבל את תירוצו של ריש לקיש מפני שלדעתו חצי שיעור אסור מן התורה. הרשב"א הוסיף כי אפשר שהגמרא רצתה להסביר גם את דעת רב ושמואל, שעמדתם בשאלת חצי שיעור אינה ידועה.

ואולם ראשונים אחרים נקטו בעקבות פשטות סוגייתנו כי גם רבי יוחנן מודה שאין דין "מושבע ועומד" בחצי שיעור, והעלו הסברים שונים כיצד הדבר מתיישב עם הסוגיה ביומא. ומדוע אין דין "מושבע ועומד" בחצי שיעור? בדבר זה מצינו כיוונים שונים.

הריטב"א (לעיל כב ע"ב) ראה את מוקד העניין בעובדה שאיסור חצי שיעור הוא איסור שאין עליו עונש:

"דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת, לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה, וחייל עליה איסור שבועה, כאיסור חמור שהוא חל על איסור קל".

אבל התוספות על סוגייתנו (ד"ה דמוקי) דחו סברה זו וציינו שבגמרא (להלן כה ע"א) מבואר שיש דין "מושבע ועומד" אפילו בחיוב עשה, אף שאין עליו עונש. על כן הציעו התוספות הסבר שונה:

"חצי שיעור, דליכא אפילו עשה, אלא איסור בעלמא, לא חשיב מושבע ועומד".

מה פשר המונח "איסור בעלמא", הנחות אפילו מאיסור עשה? נראה שכוונת התוספות היא שהאדם לא נצטווה בסיני שלא לאכול חצי שיעור – התורה אסרה מאכלות אסורות, ופחות מכזית לאו בכלל אכילה. איסור חצי שיעור אינו איסור שהטילה התורה במפורש, אלא שבאוסרהּ את הדבר באכילה הבהירה התורה שאכילתו רעה, וממילא מובן שאסור לצרוך ממנו אפילו משהו. איסור חצי שיעור נובע אפוא מיסוד כללי – שלא לפעול נגד רצון התורה ולא לטמא את נפשותינו בדברים רעים – אך איננו מושבעים עליו מהר סיני. ועיין עוד בהמשך דברי התוספות.

מעניין שבעלי התוספות עצמם נוקטים שאם נשבע אדם שיאכל כחצי זית נבלה, אין לשבועתו תוקף, כי לעניין זה יש דין "מושבע ועומד". ועיין דברי הרמב"ם (שבועות ה, ח), שחלק עליהם ופסק שאף בזה אין דין מושבע ועומד; ובפשטות נראה שגישתו הולמת יותר את היסוד העולה מדברי התוספות.

כיוון שלישי הציע הר"ן בחידושיו על אתר. לדבריו, דין "מושבע ועומד" נוגע אך ורק לטקסט שקיבלנו בסיני, קרי: לדברים המפורשים בתורה שבכתב. דינים דאורייתא שנדרשו בתורה שבעל פה, כגון איסור חצי שיעור, אינם בכלל השבועה, המוסבת על הכתוב בלבד.

לסיום נראה את ההסבר שהציע המאירי (להלן כה ע"א):

"שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי, כמו שהתבאר שם, וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם, והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה, שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה, הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה, שאין שם אכילה עליו".

דברים אלו אינם נהירים לי, ואודה מאוד לכל מי שיאיר את עיניי בביאורם.