שם בשבועה / שבועות לו

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו נידון היחס בין המושגים "שבועה", "אלה" ו"ארור". אגב הדיון מובאת הברייתא הזאת:

"רבי חנינא בר אידי אומר: הואיל ואמרה תורה 'השבע' ו'אל תשבע', 'קלל' ו'אל תקלל' – מה 'השבע' בשם, אף 'לא תשבע' בשם; מה 'קלל' בשם, אף 'לא תקלל' בשם".

רבי חנינא מניח בפשטות ששבועה וקללה מוכרחות לכלול אזכור של השם המפורש, ושבועה שאין בה שם – אינה שבועה. מפשטות הסוגיה משתמע שגם החכמים החולקים על רבי חנינא מודים שיש להזכיר את אחד מכינוייו של הקב"ה.

בראשונים מצאנו קשת דעות רחבה בדבר הכרעת ההלכה בנושא זה. הר"י מיגאש על סוגייתנו קבע נחרצות ששבועה שאין בה שם או כינוי אינה חלה כלל ועיקר, וראשונים אחרים הציעו להבחין בין שבועות מסוגים שונים (ראה למשל פירוש הר"ן למסכת נדרים ב ע"א; רמב"ם וראב"ד שבועות ב, ב–ג ועוד).

בעיון זה נתמקד בשאלה עקרונית יותר: מה טיבו של שם שמיים אצל שבועה? מהרב דני וולף שליט"א שמעתי שתי תשובות אפשריות בדבר.

התשובה הראשונה היא ששמו של הקב"ה מעניק לדיבורו של האדם משנה תוקף וחשיבות. דרכן של הבריות לומר אמירות שונות ומשונות, ולא פעם נאמרים הדברים בחוסר רצינות. אבל המזכיר בדבריו את שמו של הקב"ה – אין ספק ששקל אותם היטב בטרם אמרם, ולכן אפשר לראות את דבריו, ובכלל זה הקבלות שקיבל עליו, כדברים שנאמרו במלוא הרצינות.

לפי התשובה השנייה, להזכרת השם משמעות אחרת. ייתכן שאדם עשוי לקבל עליו התחייבויות גדולות אף בלא להזכיר שם שמיים, בפירוש או בכינוי. מכל מקום, אם אכן הזכיר את השם, נמצא שהוא מחלל שם שמיים אם יפר את דבריו. דבר זה הוא איסור חמור מצד עצמו, ללא קשר לתוקף ההתחייבות או למידת הרצינות שבה נאמרו הדברים.

נפקא מינה בין שתי התשובות מצויה במחלוקת ראשונים על המשך הסוגיה. איתא בסוגיין:

"אמר רבי אלעזר: 'לאו' – שבועה, 'הן' – שבועה... אמר רבא: והוא דאמר 'לאו' 'לאו' תרי זימני, והוא דאמר 'הן' 'הן' תרי זימני".

משמע שאף אם האדם לא הזכיר בפירוש לשון שבועה, אלא שאמר את דבריו פעמיים, יש להם תוקף של שבועה. בפשטות, כפל האמירה הוא ביטוי לרצינות, הגם שאין בו אזכור שם שמיים. ואכן מעמד ייחודי זה הביא למחלוקת בין הראשונים. מדברי רש"י על אתר עולה שאכן מדובר בשבועה של ממש, שהרי בכפל הלשון "החזיק דבריו". בעלי התוספות חולקים על רש"י וקובעים:

"ולאו דשבועה ממש היא, אלא יש להזהר, וקצת יש עונש בדבר".

מסתבר שלדעת התוספות אמירה כפולה איננה שבועה משום שאין בה הזכרת שם שמיים. וכן פסק הרמב"ם (שבועות ב, ו) בפירוש, שאמירת "לאו לאו" תרי זימני היא שבועה רק אם מצרפים אליה שם או כינוי.

נמצאנו למדים שלדעת רש"י מוקד השבועה הוא בדיבור הרציני והאחראי, בין שביטא זאת הנשבע בהזכרת השם בין שביטא זאת באמירה כפולה ומחוזקת, ואילו לדעת התוספות והרמב"ם הזכרת שם שמיים היא תנאי מהותי בכל שבועה שהיא, ובלעדיה לוקה השבועה כולה בחסר.