שבועת הפיקדון בחיובי ממון / שבועות לח

הרב שמואל שמעוני

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בשלהי פרקנו מבררת את מחלוקת רבי שמעון וחכמים בעניין "אנסת ופתית את בתי". לפי פשטות דברי הגמרא, המחלוקת היא באומדן דעת הבריות בדבר מוקד התביעה. אומנם מסוגיות הבבלי והירושלמי ריש פרק רביעי דכתובות עולה תמונה מורכבת יותר, ואכמ"ל.

ההנחה המובלעת במחלוקת, שהגמרא מקבלת אותה כהנחה פשוטה, היא ששבועה על העדר חיוב ממון יכולה לחייב בשבועת הפיקדון. ואכן כך נראה ממכלול משנתנו וסוגיות פרקנו, העוסקות הן בתביעת חפצים פיזיים הן בתביעת תשלום ממון. ואולם התוספות (לח ע"א ד"ה אנסת) ערערו על הנחה זו על פי הסוגיה בבבא מציעא (מח ע"א), המפרשת את הפסוק של שבועת הפיקדון ("נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ"; ויקרא ה, כא):

"'תשומת יד' – אמר רב חסדא: כגון שיחד לו כלי להלואתו; 'עשק' – אמר רב חסדא: כגון שיחד לו כלי לעשקו [רש"י: דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קורבן שבועה, הואיל וניתנה להוצאה]".

רב חסדא מניח ששבועת הפיקדון צריכה להיות מוסבת על חפץ מסוים שהתובע טוען שמגיע לו (ואולי אף שייך לו, עיין שם בסוגיה) – לכאורה שלא כפי ההנחה של סוגייתנו. התוספות יישבו סתירה זו בעזרת אוקימתא במשנתנו:

"אנסת ופתית כו' – תימה, למאי דלא מחייבין בהזהב אלא ביחוד כלי, אם כן הכא כיון דפרעיה תו לא מיפטר בהודאה! ויש לומר כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין".

הרמב"ן בבבא מציעא, לעומתם, דבק בפשטות סוגייתנו ומיאן לקבל את הדעה שייחוד כלי הוא תנאי לחיוב שבועת הפיקדון, ועל כן ביאר את דברי רב חסדא שלא כרש"י:

"דקרבן שבועה לעולם חייב, והכא להכי אוקמה רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו, משום דכתיב 'והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק', דמשמע דהדר בעיניה, ואילו לא משכו וחזר והפקידו אצלו אינו משיב את העושק אשר עשק, אלא דמים משלם לו".

לדבריו, אכן אין צורך בייחוד כלי, אלא שמשתמע מפסוקי פרשת שבועת הפיקדון שבזה מדובר.

מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל דן במחלוקת זו במאמרו בעניין שבועת הפיקדון (עלון שבות 153) והציע שהיא תלויה בשאלה שנידונה רבות בדפים האחרונים, הלוא היא השאלה מהו היסוד המחייב בשבועת הפיקדון (ראה דברינו לדף ל): אם מוקד החיוב הוא שבועת השקר, אלא שחייבים דווקא על ניצול שם ה' לפגיעה ממונית בזולת, מסתבר שאין צורך בתנאי הנוקשה של תביעת חפץ ממשי, ודי בכפירה בחיוב ממון; אך אם מדובר בחיוב על גזל באמצעות שבועה, יש מקום לומר שהוא חל רק על גזלת חפץ ממשי, ולא על כל כפירה בחיוב ממון.

ואולם הרב ליכטנשטיין עצמו התקשה הן בצמצום שצמצם הרמב"ן בדעת רב חסדא הן באוקימתא של התוספות בסוגיות פרקנו. אשר על כן הציע הצעה נוספת. לפי הצעה זו, חיוב שבועת הפיקדון אכן ממוקד בגזל, ומכאן התנאי שתהא הכפירה בדבר השייך כבר לתובע, ולא בדבר שאינו אלא זכאי לקבלו, וכדברי רב חסדא. אשר לסוגיות פרקנו דקדק הרב ליכטנשטיין שהן עוסקות ב'מִלווה הכתובה בתורה', דהיינו בחיובים שהשיתה התורה על האדם שלא ברצונו, כגון חיובי אונס ומפתה. בכמה מקומות בש"ס (בכורות מט ע"ב ועוד) נאמר שמִלווה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, דהיינו שרמת השעבוד בחיובים אלו גבוהה, ולכן יש מקום לראות את הנושה כמי שכבר יש לו כביכול זכות בנכסי החייב, ולפיכך נחשבת הכפירה בהם כהפקעת דבר המצוי ביד התובע ויש בה כדי לחייב אשם גזלות.