מיגו להוציא ותפיסת המזיק / בבא בתרא לו

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו, סוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא", מסופר על עיזים שאכלו שעורים בשדה, ובעל השדה תפס אותן. אבוה דשמואל פסק שבעל השדה יכול לטעון לנזק עד כדי דמי העיזים, מיגו שיכול לטעון שהעיזים שלו.

פסק זה נראה קשה אליבא דהראשונים הסבורים שאין אומרים מיגו להוציא, דהיינו שמיגו מועיל להגנה בלבד, ולא לתביעה (ראה לדוגמה לעיל לב ע"ב תוספות ד"ה אמאי, ובעיונו של הרב שמואל שמעוני שם), שהרי כאן בעל השדה הוא המוציא. מסתבר שלפי הראשונים הללו נחשב בעל השדה כמוחזק, ובעל העיזים – כמוציא. אלא שקשה להבין היאך אפשר לומר כן – והלוא ברור שהעיזים שייכות לבעליהן, והדיון סובב רק על שאלת התשלום על החושלא!

דרך אחת לפתרון הבעיה הציע הראבי"ה (הובאו דבריו בהגהות מרדכי לבבא מציעא סימן תי"ט). לטענתו, מאחר שהעיזים ניזונו מן החושלא, אפשר לראותן כשייכות – ולוּ חלקית – לבעל השדה, ועל כן הוא נחשב מוחזק בהן.

ברם נראה שיש מקום גם להסבר אחר. ייתכן שתפיסת המזיק בשעת ההיזק מועילה לעשותו משכון על תשלום הנזק, ולכן התופס נחשב מוחזק במזיק. דוגמה לדבר במסכת בבא קמא (טו ע"ב): הגמרא שם אומרת כי אף על פי שאין דנים דיני קנסות בבבל, אם תפס הניזק – אין מוציאים ממנו; וכתבו התוספות שם בשם רבנו תם שמדובר בתקנת חכמים המתירה לניזק לתפוס את גורם הנזק דווקא, אך לא נכסים אחרים של המזיק. רבנו תם רואה אפוא דין זה כתקנת חכמים. אך ייתכן שתקנה זו יסודה בדין תורה, שהניזק רשאי לתפוס את גורם הנזק בשעת ההיזק כדי להגן על עצמו, ומאחר שתפס – הריהו מוחזק בו, ומותר לו להמשיך להחזיק בו בתורת משכון על תשלום הנזק. מה שמוסיפה תקנת חכמים הוא שלניזק מותר להמשיך להחזיק בגורם הנזק גם במקרה של קנס, אף על פי שאין דנים דיני קנסות בבבל.