אונסא דנפשיה ואונסא דאחריני / בבא בתרא מז

הרב שמואל שמעוני

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני. מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני.   
ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני?".

המוקד של סוגיית "תליוהו וזבין" הוא בדף הבא, והוא יידון בע"ה מחר. בעיוננו היום נתמקד בשתי הדעות המובעות בקטע שהובא כאן.

לפי הבנתו של רב הונא, כל עסקת מכר בעולם נובעת מכורח כלכלי, ולא מרצון חופשי לגמרי (מן הסתם אין כוונתו למסחר בשוק אלא למכירת נכס פרטי, וכפי שפירש רשב"ם). אם כן, מדוע המכר חל? על כורחנו שתקפוּת העִסקה אינה מותנית ברצון טהור של המוכר – שהרי החיים רצופים אילוצים – אלא רק בבחירה חופשית שלו, דהיינו שבנסיבות הקיימות האפשרות למכור עדיפה בעיניו על האפשרות להימנע מכך. דרישה זו, טוען רב הונא, מתקיימת גם ב"תליוהו וזבין", שכן המוכר קיבל הכרעה בחירית ורציונלית ולפיה מבין האפשרויות העומדות לפניו, האפשרות העדיפה כעת היא למכור. [הראשונים נחלקו בשאלה אם כבר בשלב זה הסוגיה מבחינה בין מכר עם תמורה ובין מתנה. לסוברים שההבחנה קיימת כבר בשלב זה, יש לדון כיצד הצורך בתמורה משתלב בהסבר הנ"ל, אך כאמור, בעיה זו שייכת לדף הבא.]

כנגד סברתו של רב הונא טוענת הגמרא: "ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני?". מה פשר החילוק הזה?

כדי להבין זאת נקדים ונעיין בחילוק דומה העולה ברמב"ם בהקשר שונה לחלוטין. בפרק ה' מהלכות יסודי התורה עוסק הרמב"ם בגדרי פיקוח נפש המתיר לעבור על כל עבירות שבתורה מלבד שלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שעליהן אדם חייב למסור את נפשו ולא לעבור. וזה לשונו שם (הלכות ד, ו):

"וכל מי שנאמר בו 'יהרג ואל יעבור' ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם... ואף על פי כן, מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך 'ונתתי אני את פני באיש ההוא', מפי השמועה למדו: 'ההוא' – לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה...     
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים. כיצד? מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה – עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".

בהלכה ד' מחדש הרמב"ם שמי שאיימו עליו שיהרגוהו אם לא יעבור על אחת משלוש העבירות החמורות, ועבר ולא נהרג – אף על פי שנהג שלא כדין, אין בית דין עונשין אותו, משום שהוא נחשב "אנוס". אבל מי שבחר להתרפא באחת משלוש העבירות החמורות – נראה מלשון הרמב"ם בהלכה ו' שעונשין אותו בעונש הקבוע לאותה עבירה, ואינו נחשב אנוס. נמצאת אומר: יש הבדל בין איום חיצוני במוות לסכנת חיים בשל מחלה (איום פנימי). כאשר אנס מאיים על אדם שיהרגנו אם לא יעבור, אף שהוא מותיר לו את הבחירה בדבר, מכל מקום רצונו של האנס הוא שמפעיל את האדם, ועל כן הוא נחשב אנוס. לא כן בחולי: שם אין גורם חיצוני (קרי: ישות משפטית נפרדת, בניגוד למחולל המחלה) המשליט את רצונו על האדם, אלא הוא עצמו מקבל את הכרעותיו על פי מה שחשוב יותר בעיניו, ועל כן אם העדיף גילוי עריות וכיוצא בו על פני אובדן חייו, אין הוא נחשב אנוס.

על הדרך הזה נוכל להבין גם את טענת הגמרא כנגד סברתו של רב הונא. אומנם כל מכר הוא כניעה של המוכר לאילוץ, ולא מציאות אידאלית, אך מכל מקום המוכר מקבל את הכרעותיו בעצמו, על פי הסיטואציה שנקלע אליה. אבל כאשר המכר נכפה עליו בידי אדם אחר, הרצון הוא של האנס, ולא של המוכר, ועל כן יש מקום לומר שהמכר אינו תקף.