|
איסור הסתכלות בנשים / בבא בתרא נזהרב ברוך וינטרוב
"וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע – אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה".
הגמרא מסבירה שמדובר במקרה שבו אין דרך אחרת ללכת בה, ומכל מקום האדם מסיט את עיניו מלראות את הכובסות; ומשמע שאין כאן איסור של ממש אלא רק שבח למי שעושה כן.
אלא שדבר זה מוקשה לכאורה מן הסוגיה בסנהדרין (עה ע"א), המספרת על אדם אחד שחלה עד כדי סכנת מוות מרוב תשוקה לאישה:
"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל.
משמע מכאן שכל דבר הקשור באיסורי עריות הוא בייהרג ואל יעבור, וכיצד אפוא אפשר לומר שאם אין דרך אחרת מותר להסתכל בכובסות, וההימנעות מכך היא בגדר מידת חסידות בלבד?
התשובה לשאלה זו היא שיש לחלק בין שני סוגי הסתכלות. סוג אחד הוא הסתכלות בכוונה. הסתכלות כזו נחשבת מעשה ממש (ראה עיוננו למסכת בבא מציעא דף קי"ח), והיא אכן אסורה, כדברי הגמרא בסנהדרין. למעשה, כך עולה גם מסוגייתנו, הקובעת שאם יש לאדם דרך אחרת לילך בה, ובכל זאת בחר ללכת בדרך שיש בה מראות בלתי צנועים, הרי "רשע הוא".
אבל כאשר אין דרך אחרת לעבור, אי אפשר להגדיר את הראייה כ'מעשה הסתכלות', והאדם לא עבר על איסור. אף על פי כן שיבח ישעיהו את מי שעוצם עיניו לחלוטין ובירכו: "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ". ונראה כי אף שמעשה איסור אין כאן, מכל מקום יש חשש כבד שהראייה תביא לידי הרהור עבירה. על כן מידת חסידות היא שאף במקום כזה יימנע אדם מלראות. (ועיין חילוקים שונים באיסורי הסתכלות בעריות בתשובת רבי משה פיינשטיין, איגרות משה אבן העזר א, נו.)
|