שמא יאמרו הרמאין / בבא בתרא פט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"על כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר – שמא ילמדו הרמאין. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו.    
איבעיא להו: אמרה או לא אמרה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: אמרה, ומהאי קרא אמרה – 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'".

יש לחקור ביחס להתלבטותו של רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז): האם יסודה בחשש לשלום האנשים התמימים, או שמא בחשש שהרמאים ירמו יותר? אפשר להבין שעניינו היה בשלום האנשים התמימים: אם יְלמד את דרכי הרמאות – יִלמדו הרמאים וירמו אנשים, ואם יימנע מללמד – יחשבו הרמאים שאין איש מכיר בתחבולותיהם, וירמו כאוות נפשם. מצד שני, ייתכן שריב"ז התלבט איזוהי הדרך העדיפה למנוע את הרמאים מלחטוא עוד: האם למנוע מהם את הידע, או שמא להרתיעם?

שתי גישות אלו חלוקות בשאלה יסודית, שהפוסקים התלבטו בה רבות: האם עליהם להשתדל לתקן את מי שאינם רוצים לתקן את עצמם, או שמא עיקר דאגתם צריכה להיות להולכים בדרך הישר? וזה לשון הרמ"א בתשובותיו (סימן קכ"ד):

"שאלת ממני את שאהבה נפשי אם ידעתי טעם על מה סמכו שנתפשט המנהג במדינת מעהרין בפרט ובכלל בשאר מדינות להקל בשתיית סתם יינות הכותים ואין מוחה בהם, ואם יש להם על מה שיסמכו.    
תשובה: גרסינן פרק המוכר את הספינה בענין המדות: תנו רבנן, אין עושין המחק צדו אחד עבה וכו', אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומרו אוי לי אם לא אומרו, אם אומרו שמא ילמדו הרמאים, אם לא אומרו שמא יאמרו הרמאין אין התלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו. איבעיא להו: אמרו או לא אמרו? א"ר שמואל: אמרה, ומהאי קרא אמרה 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם', עד כאן לשון הגמרא.     
וכן אני אומר בדבר, כי ירא אנכי לאומרו, שלא ילמדו עוברי עבירה מקום לסמוך עליו ויקילו עוד יותר, וירא אנכי שלא לאמרו, שלא יאמרו עוברי עבירה בכל מקום: הלא בני המדינות אחרות שותין אותו, ומלאך המות מה לי התם ומה לי הכא לענוש העוברים, ואם לא היה מותר – למה בני מדינות אחרות שותין אותו?".

הרמ"א הבין שריב"ז התלבט כיצד למנוע את הרמאים מלרמות, והעתיק ספק זה לעניין הרוצים להתיר לעצמם סתם יינם.

בדרך השנייה נקט החיד"א (שו"ת יוסף אומץ סימן ק"ג). הוא נשאל בדבר חרם שהוטל על ריקודים מעורבים של גברים ונשים – האם מוטב לבטלו, כדי שהעבריינים יעברו רק על האיסור שבעצם הריקוד, ולא ייכשלו גם בעוון החרם. והרי תחילת דברי תשובתו:

"עמדתי ואתבונן בצדדי השאלה, ולפי קוצר דעתי נראה דאין להתיר ההסכמה כדי להסיר מכשול החרם מהעוברים עליו בזדון כיון שאנו באים להכשיל הפתאים... יורו היתר לעצמם לרקד עם הנשים אותם שעד עכשיו היו מונעים את עצמם מזה מחמת החרם, ראוי יותר לחוש ולהציל ממות נפשם של אלו הנזהרים [דבהתרת ההסכמה הם נכשלים] מלחוש על הפוקרים והפושעים דפשעי ואזלי ועוברים על החרם כדי להקל מעליהם העונש דלא ליעבדו תרי איסורי. דבקיום ההסכמה אנו מרויחים שהנזהרים מחמת החרם אינם חוטאים כלל ועיקר, מה שאין כן בביטולה, שאנו מפסידים מצד הנזהרים, שמכאן ואילך יעשו איסור, ואין אנו מרויחים עם הבלתי נזהרים, כי אף שנבטל ההסכמה, האיסור במקומו עומד מצד עצמו.      
ויש ראיה לזה מהא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה... אמרה ומהאי קרא אמרה 'כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם', ופירש רש"י: 'צדיקים ילכו בם' – יזהרו בם שלא לרמות את הבריות. 'יכשלו בם' – ילמדו לרמות. עד כאן. הרי דמשום תקנתא דישרים שיזהרו שלא לרמות לא חיישינן לתקלה דפושעים שילמדו לרמות. ואף בנדון דידן משום תקנתא דישרים שידעו שיש איסור בדבר טוב לקיים ההסכמה, ולא ניחוש כלל לתקלה דפושעים שיעברו גם על החרם מלבד האיסור שיש בדבר...".

ודברים דומים כתב החפץ חיים (ח, ז) בעניין היתר אמירת לשון הרע על המוחזק כרשע, עיין שם.

אכן ממסקנת הגמרא, שריב"ז למד מן הפסוק "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", משמע כחיד"א: ריב"ז ידע שהפושעים ייכשלו, ובכל זאת העדיף לומר את דבריו, בתקווה שהדבר יועיל לצדיקים.

לסיום נדגיש שזהו נושא גדול ורחב, ויש חילוקים רבים בין מציאויות שונות, ולא באנו כאן אלא להעיר ולהאיר עליו מסוגייתנו.