|
בין המנהיג לציבור / תענית כדיהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו מספרת:
"רבה גזר תעניתא, בעי רחמי ולא אתא מיטרא. אמרו ליה: והא רב יהודה כי הוה גזר תעניתא אתא מיטרא! אמר להו: מאי אעביד? אי משום תנויי – אנן עדיפינן מינייהו... אי משום עובדא – אי איכא דחזא מידי, לימא! אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה".
מדבריו של רבה נראה שהאשם במניעת הגשמים מוטל על כתפי הציבור, ועל אף שגדולי הדור, מנהיגי הציבור, נוהגים כשורה, הדור ש'אינו דומה יפה' אינו זכאי לגשמים.
היו מן האחרונים שהנגידו בין קביעתו של רבה לקביעה שבסוף הסיפור שהביאה הגמרא לעיל:
"דבי נשיאה גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא. תנא להו אושעיא זעירא דמן חברייא: 'והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה', משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות – אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות – כל גופה צריכה בדיקה".
אושעיא זעירא ביקר את בני ביתו של הנשיא, שגזרו תענית ולא נענו, ואמר להם שהדבר תלוי בהם – 'עיני העדה', כלומר מנהיגי הציבור, הם אלה שמכריעים את גורלו של הציבור, ומכיוון שאנשי הנשיא אינם נוהגים כשורה – הציבור כולו נענש בגינם.
אם כן, על מי מוטלת האשמה – על הציבור או על מנהיגיו?
ניתן להשיב בפשטות שאין כאן מחלוקת, ויש לבחון כל מקרה לגופו: לעיתים הציבור נענש בגלל מנהיגיו, ולעיתים הציבור כולו נושא באחריות לעונש. אפשר גם שכל אחד מן האמוראים הפנה את ההאשמה כלפי בני שיחו – אושעיא זעירא דיבר עם אנשי הנשיא ודרש מהם לתקן את דרכם, ורבה השיב לבני דורו, שבאו להתלונן עליו, וטען שהם עצמם נושאים באחריות למצב, ואל להם להסתפק בהטלת האשמה על אחרים.
לחלופין, אפשר ששתי המימרות הללו משלימות זו את זו. בדבריו של אושעיא זעירא לעיל לא נאמר שבגלל 'עיני העדה' נענש הציבור כולו, אלא שכאשר מנהיגי העדה ראויים – אין צורך לבחון את מעשיהם של הציבור, שוודאי גם הם טובים, ואילו כאשר מנהיגי העדה אינם ראויים – יש לבחון את מעשי הציבור, שייתכן שגם הם אינם טובים. לפי זה התנהגותם של מנהיגי העדה כשלעצמם אינה סיבה לאי ירידת הגשמים, אלא סימן לפגם במעשיהם של בני הדור.
ייתכן שזוהי גם משמעות דבריו של רבה: רבה אינו חולק על כך שיש פער בינו ובין רב יהודה, שנענה עוד בטרם החל להתענות. אולם הוא תולה זאת במעשיהם של בני הדור, הפוגעים גם במעשיו של מנהיגם וגורעים מצדקותו.
אפשר שכך יש להסביר תשובה נוספת לשאלה שהעלה רבה בסוגייתנו. הגמרא במסכת ברכות (כ ע"א) מביאה את דבריו של אביי, שבתשובה לשאלה דומה הסביר ש"קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם" – מסירות הנפש של הדורות הראשונים היא שאבדה לנו, ולכן תפילתנו אינה נענית כתפילתם. אביי מביא כראיה לדבריו מעשה ברב אדא בר אהבה, שפגע בכבודה של אישה שהייתה לבושה בחוסר צניעות, ולבסוף (לאחר שהתברר שאינה יהודייה) נאלץ לפצותה בסכום גבוה.
נראה שמסירות הנפש שהזכיר אביי בדבריו אינה כרוכה רק בנכונות ליטול סיכון פיזי או ממוני לצורך קיום המצוות, אלא גם בנכונות לעשות מעשה שאינו מקובל. מסירות הנפש של רב אדא בר אהבה לא התבטאה רק בכך שהסתכן בתשלום גבוה, כפי שאכן אירע לבסוף, אלא בכך שעשה מעשה שעלול היה לסכן את מעמדו בקרב הציבור (חשבו על רב שהיה עושה מעשה דומה היום!).
וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין הדורות שהזכיר רבה (ולפי חלק מהגרסאות רבא, בן דורו של אביי): העובדה שהם חלק מדור ש'אינו דומה יפה' עלולה לסמא את 'עיני העדה' ולגרום לכך שלא יוכלו להראות לדורם את הדרך הישרה. הגמרא במסכת בבא קמא (נב ע"א) אומרת: "כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא" – כאשר הרועה כועס על צאנו, הוא מסמא את עיניה של הכבשה שבראש העדר, המובילה את שאר הכבשים אחריה. לעיתים אין צורך בעיוורון מיוחד הנשלח מאת הרועה, והכבשים עצמן מסמאות מבלי משים את עיני מנהיגיהן.
אמנם, כפי שציין אושעיא זעירא, גם על המנהיגים מוטלת אחריות בעניין זה – עליהם להקפיד שכל מעשיהם יהיו לשם שמיים, וכך בסופו של דבר גם יתקבלו על לב הציבור. כך אירע לאושעיא זעירא עצמו, שבני עירו אמרו עליו: "דהא נמי מצער לן, כיון דחזינן דכל מיליה לשום שמים, לא אמרי ליה מידי ושבקינן ליה" – איננו מקפידים עליו על אף שהוא מוכיח אותנו ומצער אותנו, משום שאנו סמוכים ובטוחים שכל מעשיו לשם שמיים.
[הבנה נוספת בנוגע לתשובות השונות לשאלת היחס בין דורו של רב יהודה לדורות שאחריו ראו בעיונו של הרב אברהם סתיו לברכות דף כ.]
|