|
לב בית דין מתנה / זבחים והרב אברהם סתיו
בגמרא בסוגייתנו נאמר דין מיוחד ביחס לקורבנות ציבור:
"שאני קרבנות צבור דלב בית דין קמתנה עליהן; כדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור – סכין מושכתן למה שהן".
כלומר בניגוד לקורבן יחיד, אשר ברגע הפרשתו נקבעו זהותו ומטרתו באופן סופי ומוחלט, זהותם של קורבנות הציבור תלויה במידת מסוימת בדעת בית הדין עד לרגע השחיטה.
את היישום המעשי של עיקרון זה ביאר רש"י (ד"ה קרבנות) כך:
"כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן, שמצוה להביא מן החדש כדאמרינן בראש השנה, שוחטן וכשרין לקיץ המזבח...
לדעת רש"י סברת "לב בית דין מתנה" מאפשרת לקחת קורבנות שהוקדשו לשם עולת חובה (תמידים) ולשחוט אותם לשם עולת נדבה (קיץ המזבח). התוספות (ד"ה סכין) הקשו על פירוש רש"י לאור הגמרא בשבועות (יב ע"ב) המבארת שדווקא לדעת רבי שמעון, שאין לב בית דין מתנה עליהם, שוחטים את התמידים שלא הוצרכו לשם עולת נדבה. כך עולה גם בהמשך הסוגיה אצלנו:
"אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמואל לרב פפא: ומי אית ליה לרבי שמעון לב בית דין מתנה עליהן?
כלומר דעת רבי שמעון היא שתמידים שלא הוצרכו לציבור אינם נפדים אלא נשחטים לקיץ המזבח משום שאין לב בית דין מתנה עליהם, ואילו לדעת חכמים, הסבורים שלב בית דין מתנה עליהם, אפשר לפדות אותם כשהם תמימים!
כדי ליישב את פירוש רש"י מבאר הגרי"ד בשיעוריו שהיכולת לשחוט תמידים לשם קיץ המזבח יכולה לנבוע משתי נקודות מוצא השונות מהותית זו מזו. דעת רבי שמעון היא שאין הבדל מהותי בין עולת חובה לעולת נדבה, וכפי שנאמר בהסבר דעתו בגמרא בשבועות (יב ע"א): "דמעיקרא עולה והשתא עולה". ממילא אין לו צורך בתנאי בית דין כדי לשחוט תמיד לשם קיץ המזבח.
לעומת זאת, לדעת חכמים הפער בין עולת חובה לעולת נדבה אינו ניתן לגישור, ועקרונית אי אפשר לשחוט תמיד לשם קיץ המזבח. משום כך, לשיטתם, עצם היכולת לשחוט עולת חובה לשם נדבה נובעת מכך שלב בית דין מתנה על הקורבן וזהותו איננה מוגדרת, וכפי שפירש רש"י. ממילא אין קושי בכך שלדעת חכמים אפשר גם לפדות את התמידים כשהם תמימים, שכן אותו תנאי בית דין המאפשר לשחוט אותם לשם קיץ המזבח מאפשר גם לפדותם.
|