חטאת ואשם / זבחים י

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה שבראש המסכת למדנו על מחלוקת חכמים ורבי אליעזר לגבי קורבן אשם שהוקרב שלא לשמו. לדעת חכמים דין האשם כדין שאר הקורבנות, והוא כשר אלא שלא עלה לשם חובה, ואילו לדעת רבי אליעזר אשם שהוקרב שלא לשמו שווה בדינו לחטאת ונפסל לגמרי. הגמרא בסוגייתנו דנה בטעמיהם של רבי אליעזר וחכמים. מתוך הדיון מתברר כי המחלוקת אינה נוגעת אך ורק לפסול קורבן שהוקרב שלא לשמו אלא בכלל ליחס בין חטאת ואשם. רבי אליעזר נוטה לראות את שני הקורבנות כשווים בדיניהם, ואילו חכמים מחלקים ביניהם. הבנה זו מופיעה במפורש בדברי רש"י בפסחים (עג ע"א ד"ה ר' אליעזר): "כל צדדיו של ר' אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר".

ואכן מצינו מספר הלכות שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים בנוגע להשוואת אשם לחטאת:

א. אשם שהוקרב שלא לשמו – לדעת רבי אליעזר פסול כחטאת.

ב. אשם שנכנס דמו לפנים – לדעת רבי אליעזר פסול כחטאת.

ג. אשם שאינו יכול עוד לכפר (שכן בעליו מתו או שנתכפרו באחר וכדומה) – לדעת רבי אליעזר מומת כדין חטאות המתות, ואילו לדעת חכמים ירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לעולה (פסחים עג ע"א).

נראה כי שלוש מחלוקות אלו יסודן שווה. מוסכם, הן על חכמים הן על רבי אליעזר, שהאשם בא לכפר על חטא. על כן גם חכמים מסכימים כי האשם אינו בא בנדבה, ובנקודה זו שווה האשם לחטאת. כמו כן מוסכם על שניהם כי עבודת הכפרה באשם שונה מהעבודה בחטאת. דם החטאת ניתן באצבע על חודן של ארבע קרנות, ואילו באשם הנתינה היא על שתי קרנות בלבד (אם כי הגמרא מעלה אפשרות שרבי אליעזר חולק על כך), לא בהכרח על חודן, ומכלי. מהבדלים אלו נראה כי מדובר בשתי עבודות שונות – בחטאת עבודת הזאה, ואילו באשם אכילת מזבח. במאפיינים אלו דומה האשם לעולה, אשר בה זריקת הדם על המזבח היא חלק מאכילת המזבח.

אמור מעתה: חכמים ורבי אליעזר נחלקו כיצד לראות את היחס שבין שני המוקדים הללו. לדעת רבי אליעזר האשם שווה לחטאת, שכן עניינו כעניינה – בכפרה. ההבדל הוא רק באופן הכפרה – החטאת מכפרת בהזאה וחיטוי על המזבח, ואילו האשם מכפר במעין 'תשלום' המתבטא בנתינה למזבח. לדעת חכמים, לעומת זאת, אף על פי שהאשם נועד בעיקרו לכפרה, הרי שהוא כולל אף אכילת מזבח, קיום היכול לעמוד גם בפני עצמו.

מכך נובעים ההבדלים כולם:

א. חטאת שהוקרבה שלא לשמה פסולה מכיוון שקורבן שהוקרב שלא לשמו אינו עולה לשם חובה, וחטאת שאינה מכפרת אין לה כל משמעות. לדעת רבי אליעזר, כך הוא גם באשם. לדעת חכמים, לעומת זאת, באשם יש קיום של אכילת מזבח אף כאשר אינו מכפר, ועל כן יש לו משמעות והכשר אף כהוקרב שלא לשמו.

ב. חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה מכיוון שדמה אינו מיועד לאכילת גבוה אלא לניקוי וחיטוי המזבח החיצון. עולה שנכנס דמה לפנים אינה נפסלת, שכן אף שאין היא מיועדת לשימוש בפנים, מכל מקום יש לה שייכות בפנים, בהיותה מיועדת לצורך גבוה. לדעת רבי אליעזר דין האשם כדין החטאת, ואילו לדעת חכמים קיום האכילה מכשיר את דם האשם שנכנס פנימה.

ג. חטאת שאינה יכולה עוד לכפר מתה מכיוון שאין לה עוד תפקיד. לדעת רבי אליעזר כך הוא גם באשם. לדעת חכמים אפשר להשתמש באשם לצורך עולה, מכיוון שהקיום של אכילת מזבח קיים בו (ועיין לעיל ה ע"ב תוד"ה ניתק, שמדאורייתא אפשר היה להקריב את האשם עצמו כעולה ולא רק את דמיו, ואכמ"ל).