|
הקרבת עולה שלא לשמה / זבחים יבהרב אביהוד שורץ
במשנה הפותחת את המסכת נקבע כי שני קורבנות נפסלים במחשבת שלא לשמה – פסח וחטאת. אפשר לבאר את יסוד הפסול בדרכים שונות, אך נראה שההסבר הפשוט ביותר נוגע לייעודו של הקורבן. הפסח והחטאת מתייחדים בכך שמטרתם מוגדרת וברורה.
מטרתה הייחודית והממוקדת של החטאת ברורה: היא באה לכפר על חטא. חטאת שאינה יכולה למלא תפקיד זה נפסלת, ודינה שתמות. ממילא, מי שהקריב חטאת אך לא כיוון את הכוונה הרצויה מחטיא את מטרת הקורבן.
ייעודו של קורבן הפסח הוא אכילת בשרו. פסח שאין אפשרות לאוכלו בט"ו בניסן, במהלך ליל הסדר, איננו פסח. דוגמה מעניינת לכך היא שאם עם ישראל נאלץ להקריב את קורבן הפסח בטומאה, אפשר לאכול מן הבשר, בניגוד גמור לשאר קורבנות הציבור, שאף כאשר הותר להקריבם בטומאה אין לאכול מבשרם. גם כאן מי שלא ייתן דעתו על ייחודיות זו של הפסח, ויקריב אותו למטרה אחרת, יפסול אותו.
והנה במשנה בדף יא ע"ב מוסר בן עזאי דבר חידוש:
"אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן, ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן – כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת".
בן עזאי מציין שדווקא הזבחים הנאכלים כשרים אף אם קרבו שלא לשמם, והמשנה מדגישה את החידוש שבקביעה זו:
"ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים".
לאמור – עולה שקרבה שלא לשמה פסולה.
הגמרא בסוגייתנו מציעה שעמדת בן עזאי מבוססת על הקדושה המיוחדת שבקורבן העולה, העולֶה כולו כליל על גבי המזבח. למסקנה קובעת הגמרא:
"ובן עזאי גמרא גמיר לה".
כלומר אין בידינו מקור ברור לעמדת בן עזאי, והוא קיבל אותה במסורת. העמדת דברי בן עזאי על המסורת עשויה להבהיר מדוע הקדים את הקדמתו הארוכה "מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן". לא לגמרי ברור מה עניינו של אותו גוף המונה שבעים ושניים זקנים, אך ברור שבן עזאי בא להבהיר שמדובר במסורת מיוחדת שהייתה לחכמים, אף אם מקורה אינו ברור.
כך או כך, תוכנה של אותה מסורת עשוי להיות מקביל להצעתה הראשונה של הגמרא. לאמור – פסול שלא לשמה בעולה מבוסס על כך שבשרה עולה כליל על גבי המזבח.
מה משמעות הלכה זו של עולה כליל? ייתכן שהדבר משתלב בהסבר דלעיל בדבר הגדרת הייעוד. כפי שהפסח והחטאת נתייחדו בייעוד מוגדר, כך גם קורבן העולה נתייחד בכך שהוא עולה כליל על המזבח. הקרבת הקורבן על קרבו וכרעיו מבטאת התמסרות מיוחדת כלפי הקב"ה. בבואו לעסוק בטעמי הקורבנות כתב הרמב"ן בפרשת ויקרא:
"כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".
דברי הרמב"ן אמורים ביחס לכל הקורבנות, אך בקורבן עולה, העולֶה כולו על המזבח, אותה תחושה של התמסרות טוטלית יותר: אדם מבהיר כי ראוי היה שכל כולו יקרב על גבי המזבח.
ובכן, אף שלכל קורבן יש משמעות המיוחדת לו, זכתה העולה למשמעות מיוחדת עד כדי כך שמסורתו של בן עזאי קובעת שסטייה מאותה משמעות פוסלת את הקורבן.
|