בגדי כהונה / זבחים יח

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בבגדי הכהונה. בדף יז ע"ב מסבירה הגמרא שעבודתו של כוהן מחוסר בגדים פסולה משום ש"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם", כלומר חסרון הבגדים משפיע, ברמה זו או אחרת, על קדושת הכוהנים.

האם כהונתו של הכוהן אכן בטלה כשאיננו לובש את הבגדים? דיון ידוע המבוסס על שאלה זו הוא זה שמביא המרדכי בהגהותיו למסכת גיטין (סימן תסא):

"מעשה בכהן שיצק מים על ידי רבינו תם, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, והשיב לו שאין בהם קדושה בזמן הזה, דקיימא לן בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא לא. והקשה אם כן כל מיני קדושה לא ליעביד להו, ושתיק רבינו תם".

התלמיד המקשן הוביל את רבנו תם לבירור השאלה הנ"ל: האם חסרון הבגדים אכן מפקיע לחלוטין את מעמדו של הכוהן לכל העניינים כולם, ועל כן מותר להשתמש בהם ואין בהן כל מיני קדושה, או שמא חסרון הבגדים נוגע אך ורק לעבודת המקדש ולא לעצם מעמד הכוהן. נראה שהשאלה אכן מורכבת, ועל כן בחר רבנו תם לשתוק ולא לענות עליה.

כדי לחדד את הספק שמציג המרדכי יש לעיין באופי החובה ללבוש בגדי כהונה. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות, עשה לג) לבישת בגדי הכהונה היא מצוות עשה. אולם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חלק על כך וטען שהבגדים הם "מכשיר" לעבודה, כלומר כדי לעבוד במקדש מוכרח הכוהן למלא מספר תנאים, וביניהם לבישת הבגדים, אך אין לראות בכך מצוות עשה של ממש.

לכאורה דברי הרמב"ן פשוטים יותר מדברי הרמב"ם: התורה קובעת סדר מסוים לעבודת המקדש – כיצד היא נעשית והיכן, וכן אילו בגדים לובשים בשעה שהיא נעשית. כל אלה יחד הם פרטים נקודתיים ביחס לעבודה. אך מסתבר שלדעת הרמב"ם לבישת הבגדים איננה רק פרט מפרטי העבודה אלא נושאת תוכן ומשמעות עצמאיים. בכותרת לאותה מצווה בספר המצוות כתב הרמב"ם:

"והמצוה הל"ג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש".

הרמב"ם מצטט את לשון הכתוב "לכבוד ולתפארת", ונראה שלשון זו היא יסוד מוסד בהגדרת המצווה. נראה לבאר שהכוהנים נבחרו לא רק לעבודה במקדש אלא גם לייצוג שכינתו של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות. בלבושם המיוחד, שיש בו משום גינוני מלכות (ראה פירוש הרמב"ן לתורה בתחילת פרשת תצוה), מצהירים הכוהנים שהם שלוחיו של הקדוש ברוך הוא ותפקידם לפרסם את מלכותו בעולם. אומנם כוהנים שאינם עובדים במקדש אינם לובשים את בגדי הכהונה, אך בהיות הכוהנים במקדש לבושם נושא מסר מיוחד לכל באי המקדש, ומשם לכל באי עולם.

ייתכן שהמחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן משתקפת בנקודה נוספת בסוגייתנו. בברייתא בדף י"ח נאמר:

"היו מטושטשין או מקורעין, ועבד – עבודתו פסולה".

בביאור דין בגדים קרועים כתב הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, לא תעשה קסד):

"שהבגדים הקרועים הם כמי שאינם, והוה ליה מחוסר בגדים".

כלומר בגד קרוע איננו בגד, ולכן אי אפשר ללובשו בשעת העבודה. לעומת זאת, הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש (ח, ד; וכן פירש רש"י בסוגייתנו):

"בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים, נאים ומשולשים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר 'לכבוד ולתפארת'. היו מטושטשין או מקורעין... עבודתו פסולה".

לדעת הרמב"ם קרע קטן איננו מפקיע את הגדרתו של הבגד, אך אין בו משום "כבוד ותפארת". גם כאן מביא הרמב"ם את לשון הכתוב, ונראה שכוונתו להבליט את התוכן העצמאי הקיים בלבישת בגדי הכהונה אף ללא קשר ישיר לעבודת המקדש עצמה.