יסוד דין פיגול / זבחים כז

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (כז ע"ב) התחדש דין הפיגול:

"השוחט את הזבח... לזרוק דמו למחר, מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר, לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר, או לאכול כזית מעור האליה למחר – פיגול וחייבין עליו כרת".

עצם קיומו של דין זה מעורר תמיהה, שהרי אדם שאכל את בשר הקורבן לאחר זמנו לא פסל בכך את הקורבן, וקשה להבין מדוע אדם שרק חשב לאוכלו לאחר זמנו פוסל את הקורבן ואף יוצר איסור כרת באכילתו. אפשר להבין את מהות הדין בשתי דרכים:

א. פסול מחשבה. כיוון שמעשה אכילה לאחר זמנו אינו פוסל את הקורבן, על כורחנו שדין פיגול אינו קשור לעצם המעשה אלא לכך שמחשבת המקריב הייתה פגומה (בדומה לפסול שלא לשמה, שאינו מתייחס למעשה מסוים אלא נובע מעצם המחשבה).

ב. מחשבה כמעשה. כיוון שפשט הפסוק המלמד על דין פיגול עוסק במעשה אכילה לאחר זמנו, מסתבר שמשמעות דין פיגול היא שהחושב לאכול חוץ לזמנו כאילו אכל חוץ לזמנו. ואף שמעשה אכילה חוץ לזמנו אינו פוסל, הרי זה משום שכבר הוכשר הקורבן בזריקה, ודווקא על ידי המחשבה אפשר ליצור מעין מעשה אכילה חוץ לזמנו קודם שנגמרה כפרת הקורבן.

מוקד חשוב לדיון זה קיים בסוגייתנו, הדנה בדברי הברייתא הקובעת שקורבן שנשחט על מנת לזרוק את הדם במקום פסול (כגון לזרוק למעלה דם הראוי להיזרק למטה) לאחר זמנו (למחר), פסול ואין בו פיגול. מר זוטרא הסביר שבמקרה כזה אין דין פיגול משום שזריקה שלא במקומה אינה מכשירה את הקורבן, וממילא אין זה נחשב כוונה לזרוק חוץ לזמנו. רב אשי הקשה שאם כוונת הזריקה אינה מפגלת אין גם סיבה שתפסול את הקורבן, ורב נחמן בר יצחק ענה שעצם הכוונה להשהות את הדם למחר פוסלת את הקורבן לדעת רבי יהודה (לקמן לה ע"ב).

כלומר על פי פשט הגמרא מחשבת זריקה פסולה חוץ לזמנה פוסלת רק לדעת רבי יהודה, שכוונה להשהות דם למחר פוסלת את הקורבן. לאור זה התקשו האחרונים להבין את דברי הרמב"ם, אשר מצד אחד פסק נגד דברי רבי יהודה וכתב שהמתכוון להשהות דם למחר לא פסל את הקורבן (פסולי המוקדשים יג, ח), ומאידך פסק את דברי הברייתא שהמתכוון לזרוק דם במקום שאינו ראוי לו למחר פסל את הקורבן (שם טז, ה).

מלבד הקושי ליישב את דברי הרמב"ם עם הגמרא קשה עליו קושיית רב אשי – אם מחשבת זריקה פסולה אינה מפגלת, כיצד היא יכולה לפסול את הקורבן?

בעל הקהילות יעקב (סימן כב) ביאר את דברי הרמב"ם לאור ההבנה שסברת דין פיגול היא משום "מחשבה כמעשה". לפי הבנה זו דין פיגול מורכב למעשה משני דינים:

א. מחשבה כמעשה.

ב. מחשבת חוץ לזמנו יוצרת איסור כרת.

דעת הרמב"ם היא שגם במקומות שבהם לא התחדש הדין השני, ואין איסור כרת, קיים הדין הראשון ומחשבת זריקה פסולה נחשבת כמעשה ופוסלת את הקורבן. משום כך פסק הרמב"ם שמחשבת זריקה פסולה חוץ לזמנו פוסלת את הקורבן אף שאין בה דין פיגול גמור. אומנם דעת רבי יהודה עצמו היא שעיקרון זה של מחשבה כמעשה קיים גם במחשבה להניח את הדם למחר, אך בעניין זה לא פסק הרמב"ם כמותו, ולדעתו רק מחשבת זריקה נחשבת כמעשה.