מחשבה שאינה נכונה / זבחים כט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בגמרא בסוגייתנו אנו למדים על מקור אפשרי לאיסור לחשוב מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

"אמר רבי ינאי: מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה? תלמוד לומר 'לא יחשב'".

ואכן בהלכות פסולי המוקדשין (יח, א) כתב הרמב"ם:

"כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר 'לא יחשב'".

הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות, במניין הלאווין שהרמב"ם השמיט לדעתו, מונה בלאו הרביעי את האיסור לחשב מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, אלא שלדעתו האיסור נלמד דווקא מן הפסוק "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא" (דברים יז, א). הרמב"ן מבין, בעקבות הספרי, כי המילים 'דבר רע' אוסרות דיבורים רעים בעת העבודה, כגון מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו.

בחירתו של הרמב"ן בספרי ולא בפסוק המובא בדברי רבי ינאי בסוגייתנו אינה מוקשה כל כך – סוף סוף גם מתוך סוגייתנו ברור כי לא כל התנאים הסכימו לדרוש את האיסור מן הפסוק 'לא יחשב'.

הפסוק שחז"ל למדו ממנו את דין פסילת הקורבן במחשבה הוא ודאי הפסוק בספר ויקרא, כפי שראינו בסוגייתנו (כט ע"א). עולה מכך שהמחלוקת אם לראות את האיסור כנובע גם הוא מאותו פסוק או כנובע מן הפסוק בדברים יכולה להיות מחלוקת בשאלת הקשר שבין האיסור ובין הפסול.

אף שכפי שראינו, הרמב"ם הביא את הפסוק 'לא יחשב' בהלכות פסולי המוקדשין, הרי בספר המצוות איסור זה אינו מופיע. בביאור דרכו של הרמב"ם, שמצד אחד הביא את דברי רבי ינאי בהלכות ומצד שני השמיט אותם ממניין המצוות, יש מספר שיטות. לדעת בעל ספר החינוך (מצווה קמד) נכלל הלאו של מחשב בתוך איסור נתינת מום, ואכן כך מדויק מלשון הרמב"ם (שם הלכה ב'):

"מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה".

לדעת הרמב"ם האיסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה אינו איסור בפני עצמו אלא איסור הנובע מן הפסול שהמחשבה גורמת. זאת בניגוד לדרכו של הרמב"ן, הרואה את האיסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה כאיסור עצמאי, אשר הפסול הוא תוצאת העבירה עליו, ולא להפך.