|
תפוס לשון ראשון / זבחים להרב ברוך וינטרוב
במשנה בדף כט ע"ב מובאת דעת רבי יהודה, הסובר שכשקדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום בעבודה אחת הרי זה פיגול, ודעת חכמים החולקים עליו.
הגמרא בסוגייתנו מבארת כי לדעת רבי יהודה תופסים לשון ראשון, וברגע שחשב מחשבת חוץ לזמנו נעשה הקורבן פיגול, ומכאן ואילך לא תועיל מחשבת חוץ למקומו. אלא שהגמרא מסתפקת אם רבי יהודה אמר את דבריו ביחס לכל מקרה או רק ביחס למקרה שמחשבת חוץ לזמנו חלה על גורם מוגדר ומסוים, ומחשבת חוץ למקומו באה אחריה וחלה על גורם מסוים אחר. דוגמה למצב כזה היא מקרה של אדם שחשב מחשבת חוץ לזמנו בעת ששחט את הסימן הראשון של הבהמה, ומחשבת חוץ למקומו בעת ששחט את הסימן השני.
כמבואר בגמרא, ספק זה קשור לשאלה מתי אמרינן תפוס לשון ראשון – רק כשאפשר להפריד את דבריו של האדם לשתי אמירות נפרדות או גם כשוודאי שיש לפנינו אמירה אחת.
כדי לרדת לשורשה של שאלה זו עלינו להבין קודם כול מדוע סברו רבי מאיר ותלמידו רבי יהודה שתופסים לשון ראשון. יש שתי אפשרויות לביאור קביעה זו:
א. אומדן דעת הקובע שהאדם התכוון שהדבר הראשון שאמר יחול במלואו, והדיבור השני אינו אלא חזרה מדבריו הראשונים, וזאת כבר אין ביכולתו לעשות.
ב. אף שהאדם אכן התכוון מלכתחילה גם לדבר השני ולא אמר אותו כנמלך, האמירה הראשונה כבר חלה מכוח עצמה ואין עוד מקום לאמירה השנייה.
במקרים הנידונים במשנה אין כל סיבה להניח שהאמירה השנייה היא חזרה, שהרי אפשר לאכול כזית אחד חוץ לזמנו וכזית אחר חוץ למקומו. כיוון שאנו רואים שלמרות זאת חלק רבי יהודה, הרי מסתברת יותר האפשרות השנייה – כיוון שהקורבן כבר פוּגל, אי אפשר להוציאו מגדר זה במחשבת חוץ למקומו (וכמבואר ברש"י ד"ה איבעיא, לחצות).
אומנם עדיין יש לשאול מתי רואים את הפיגול כאילו כבר חל: האם עצם מחשבתו של האדם שיאכל חוץ לזמנו מספיקה כדי להחיל שם פיגול, או שמא יש צורך שיסתיים שלב כלשהו בעבודה כדי שיחול שֵם פיגול. שאלה זו היא העומדת ביסוד ספקהּ של הגמרא – האם צריך שמחשבת הפיגול תהיה בעת שחיטת סימן אחד, ומחשבת חוץ למקומו בעת שחיטת הסימן שני, או שגם במקום ששניהם היו באותו הסימן – אם מחשבת פיגול קדמה הרי זה פיגול.
דומה שאפשר לנסח את הספק כך: האם לדעת רבי מאיר יכול אדם להחיל שתי חלויות בעת ובעונה אחת? על פי הצד הראשון של החקירה אדם מסוגל לכך, וכיוון שכך – יכול אדם לחשוב מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו בשחיטת סימן אחד, והתוצאה תהא פסול ולא פיגול, אף אם מחשבת חוץ לזמנו קדמה, כיוון שאין לקדימות כל משמעות אם מחשבה זו לא הספיקה לחול. על פי הצד השני, לעומת זאת, רבי מאיר סובר שאין אדם מסוגל להחיל שתי חלויות בבת אחת, ועל כן במעשה אחד יש ללכת אחר דעתו הראשונה של האדם, וכך יוגדר המעשה.
נמצאנו למדים כי על פי שיטת רבא, האומר שרבי מאיר חולק אף בשתי מחשבות במעשה אחד, דינו של רבי מאיר 'תפוס לשון ראשון' אינו דין בחלות אלא במעשה – מעשה אדם יכול להחיל חלות אחת בלבד. לעומת זאת, על פי שיטת אביי, האומר ש'בהא ודאי מודה רבי מאיר', אין דינו של רבי מאיר במעשה כי אם בחלות – במקום שהספיקה חלות אחת להתפשט קודם יצירתה של השנייה, אין היא מותירה מקום לחלות השנייה.
|