שיריים בעבודת פסול / זבחים לד

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (לב ע"א) נאמר ביחס לפסולי עבודה שקיבלו את הדם במחשבת פסול:

"וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש – יחזור הכשר ויקבל".

כלומר מכיוון שהמקבל לא היה ראוי לעבודה אין קבלתו פוסלת את הקורבן, ואפשר לקבל את שאר דם הבהמה ולהכשיר את הקורבן.

על רקע דברי המשנה דנה הגמרא בסוגייתנו בדין פסולי עבודה שקיבלו את הדם וזרקוהו:

"בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: פסול מהו שיעשה שירים?             
אמר ליה: אין עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצה לפיגולו".

ריש לקיש הסתפק אם כאשר נוסף על הקבלה נעשתה גם עבודת הזריקה אפשר לחזור לקבל דם מן הבהמה, בדומה לדין המשנה, או שמא שאר הדם שבבהמה "נעשה שיריים" ושוב אי אפשר לקבלו. תשובת רבי יוחנן הייתה שבמקרה כזה יש לחלק בין פסול שעבד, שזריקתו אינה פוסלת את הקורבן, ובין כשר שזרק במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, הפוסל בכך את הקורבן.

מהי סברתו של רבי יוחנן? מדוע לחלק בין פסול שעבד ובין מחשבת פסול?

הגרי"ז בחידושיו על אתר הסביר, כפשט לשון הגמרא, שעבודת פסול אינה נחשבת עבודה כלל, ולכן אין שאר הדם נחשב כשיריים ואפשר לשוב ולבצע את עבודת הזריקה. לעומת זאת, עבודה במחשבת פסול נחשבת עבודה (כפי שאמר רבי יוחנן ש"מרצה לפיגולו"), ולכן הדם הופך לשיריים ושוב אי אפשר לזורקו.

הגרי"ז עצמו הקשה על פירושו:

"וצריך עיון מאי נפקא מינה אי עושה שירים או לא בזריקה במחשבת פיגול, כיון דבלאו הכי הלא נפסל הקרבן מחמת מחשבת פיגול".

קושייתו של הגרי"ז היא כיצד אפשר לומר שהבעיה היא רק בכך שהדם הפך לשיריים ואי אפשר לזורקו, שהרי גם אם אפשר היה לזרוק אותו – לא היה בכך כדי להכשיר את הקורבן שנפסל על ידי מחשבת חוץ לזמנו.

הגרי"ז עצמו יישב את שאלתו בשתי דרכים, אך מתוך הקושי שבדבריו אפשר להציע פירוש אחר לדברי הגמרא. ייתכן שכוונת הגמרא באומרה ש"פסול עושה שיריים" איננה שהפיכת שאר הדם לשיריים היא הסיבה לפסילת הקורבן אלא שהיא סימן להשפעתה של העבודה על הקורבן. לפי זה, כוונת רבי יוחנן לומר שפסול העובד פוסל רק את העבודה שעשה עצמה ואינו מותיר שום רושם בקורבן עצמו, ולכן אפשר לשוב ולזרוק את הדם, ואילו כשר העובד במחשבת פסול פוסל בכך את הקורבן כולו.

נפקא מינה אפשרית בין שני הפירושים היא דין זריקה שלא לשמה. האחרונים נחלקו אם זריקה שלא לשמה פוסלת את כל הקורבן או לא, ואפשר לתלות זאת בשתי ההבנות הנ"ל:

א. דווקא מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו עושות שיריים משום שעבודה במחשבות אלו "מרצה לפיגולו", ובמחשבת שלא לשמה לא נאמר דין זה (וכן כתב בעל טהרת הקֹדש לעיל יד ע"ב).

ב. גם מחשבת שלא לשמה אינה פוסלת את העבודה עצמה אלא יוצרת פסול של "שלא לשמו" בקורבן כולו, וממילא אי אפשר לשוב ולזרוק את דמו (וכן כתב החזון יחזקאל על התוספתא; אומנם על עצם הנחתו שמחשבת שלא לשמה מתייחסת לקורבן כולו חלק החזון איש, ואין כאן מקום להאריך בזה).