|
תקרת היכל שנשברה / זבחים מהרב אביהוד שורץ
כפי שראינו אתמול, הסוגיה בדפים לט–מא עוסקת בפרטי הקרבת החטאות הפנימיות ומבחינה בין הפרטים המעכבים את ההקרבה לפרטים שאינם מעכבים את ההקרבה. בעיון זה נעסוק בשניים מן הפרטים המעכבים ובחידושו של הרמב"ם בהבנתם.
בדף מ ע"א מדייקת הגמרא מן הפסוקים:
"'באהל מועד'... שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה".
כלומר אם נשברה תקרת המקדש, אך הכלים כולם עומדים במקומם, הכוהן אינו יכול להזות מדם החטאת הפנימית. רש"י מבאר כיצד מסיקים הלכה זו מלשון הכתוב: "נפחתה תקרת עלייתו וגגו תו לאו אהל הוא" – התורה דורשת "אהל" וקירוי למקדש, ובהיעדרם אי אפשר לעבוד את עבודות הדם.
בהמשך מביאה הגמרא הלכה נוספת:
"'מזבח קטרת סמים' – למה לי? שאם לא נתחנך המזבח בקטורת הסמים לא היה מזה".
אם אירע פגם במזבח הקטורת יש להחליפו באחר, אך לא די בהצבת המזבח החדש במקומו – יש צורך לחנך אותו לעבודה בהקטרת קטורת. אם לא הוקטרה קטורת על המזבח, הרי שקדושתו כמזבח טרם הושלמה, והכוהן לא יוכל לעבוד את עבודות הדם שבחטאת הפנימית.
סוגייתנו, כאמור, עוסקת באופן כללי בחטאות הפנימיות: פר העלם דבר של ציבור, פר כוהן משיח שחטא ופר ושעיר של יום הכיפורים. לפיכך על פי פשוטם של דברים נוהגות ההלכות הנזכרות בסוגיה בכל אותן חטאות. והנה בעל "קרן אורה" על אתר מסב את תשומת ליבנו לכך שהרמב"ם שנה הלכות אלו אך ורק בהלכות עבודת יום הכיפורים, ולא הזכירן בהלכות מעשה הקורבנות, בביאור דיניהם של פר העלם דבר ופר כוהן משיח.
בעל "קרן אורה" מסתפק בעצם ההערה בדבר השמטת הרמב"ם. הגרי"ז מבריסק בחידושיו כאן הציע גם הסבר לדברים, לאור סוגיית "זריקה שלא במקומה" (לעיל כו–כז), שאין כאן המקום לדון בה.
אחת הנקודות שלא הוזכרו בידי הקרן אורה והגרי"ז היא שהרמב"ם שנה את שתי ההלכות הנ"ל בסמיכות. כך כתב בפרק ה' מהלכות עבודת יום הכיפורים (הלכות כג–כד):
"נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, שנאמר 'באהל מועד'.
דומני שהקישור בין שתי ההלכות עשוי לסייע בהסבר עמדת הרמב"ם. שתי ההלכות שלפנינו עוסקות במבנה המקדש וכליו, ומבנה זה משמעותי ביותר דווקא ביחס לעבודת יום הכיפורים. עבודת יום הכיפורים מכפרת על הכוהן הגדול (ועימו שבט הכהונה כולו) ועל כלל ישראל. מבחינה זו מקבילה עבודת יום הכיפורים לשתי החטאות הפנימיות האחרות: זו המכפרת על כל עדת ישראל ששגגו בעבירה וזו המכפרת על הכוהן המשיח. אלא שביום הכיפורים יש גם ממד כפרה נוסף, הנזכר בפירוש בפסוקי פרשת "אחרי מות":
"וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר".
עוד לפני הכפרה על הכוהנים ועל עם הקהל מכפר הכוהן על המקדש ועל אוהל מועד. בהקשר זה ראוי להזכיר פסוק נוסף מפרשת "תצוה", החותם את פרשיית מזבח הקטורת ומציג כפרה מיוחדת ביום הכיפורים הנוגעת למזבח הקטורת:
"וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'".
נראה לבאר שבית המקדש, שהוא נקודת החיבור והקישור בין ישראל לאביהם שבשמיים, זקוק לכפרה ולטהרה כדי לרענן ולחדש את הברית בין כנסת ישראל ובין הקדוש ברוך הוא. הקטורת גם היא מבטאת קשר מיוחד בין ישראל ובין הקדוש ברוך הוא, ועל כן גם מזבח הקטורת זקוק לאותה כפרה "אחת בשנה". חידוש הברית – דרך המקדש ומזבח הקטורת – עומד במוקד יום הכיפורים כולו.
אפשר שנקודה זו היא העומדת ביסוד פסק הרמב"ם. לדעתו, ההלכות השונות הנוגעות לעבודת הדם אכן שוות בכל החטאות הפנימיות. עם זאת שתי ההלכות הנ"ל – הנוגעות כאמור למבנה המקדש וכליו – משמעותיות דווקא ביום הכיפורים. כאשר הכוהן מבקש לכפר על המקדש, יש צורך שהמקדש יעמוד בנוי לתלפיות, והכלים המוצבים בו, ובעיקר מזבח הקטורת, יוכלו למלא את תפקידם. דרישה ייחודית זו קיימת דווקא ביום הכיפורים, מפאת המשימה החשובה הניצבת בפני הכוהן הגדול כשלוחו של עם ישראל ביום קדוש זה.
|