קודשי עכו"ם / זבחים מה

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה הפותחת את סוגייתנו אנו למדים על מחלוקת התנאים לגבי קודשי גויים:

"קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, והשוחטן בחוץ פטור, דברי רבי שמעון. רבי יוסי מחייב".

מחלוקת דומה אנו מוצאים במשנה במסכת תרומות (ג, ט):

"העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש... תרומת העובד כוכבים מדמעת וחייבים עליה חומש, ורבי שמעון פוטר".

מדוע סבר רבי שמעון שיש לחלק בין קודשי עכו"ם לקודשי ישראל בדינים אלו? ייתכן שהתשובה לכך נמצאת בפירושו של הרמב"ם למשנה בתרומות:

"אע"פ שאין הגוים חייבין במצות, אם קיימו מהם משהו מקבלים עליהן מקצת שכר. וזה מן הכללים אצלינו. והואיל ומקבלים עליהם שכר, מעשיהם בהם קיימים כמו שאתה רואה".

הרמב"ם מסביר מדוע בכלל יש קיום לקודשי הגוים, אך מהסברו אפשר ללמוד גם על הסיבה לפטורים השונים שבקודשים אלו. נראה כי רמתה של קדושה הבאה בעקבות חיוב גבוהה יותר מרמתה של קדושה הבאה מצד מי שאינו מחויב. לכאורה הדברים תמוהים: סוף סוף גם בישראל יש קורבנות נדבה רבים, ומעולם לא מצינו מי שיאמר שכיוון שקורבנות אלו באו בנדבה ולא כחובה לא יתחייבו בהם על אכילת פיגול, נותר או טמא.

נראה כי ביאור עניין זה קשור לדברי הגמרא בסוגיית 'הציץ מרצה'. בגמרא נאמר כי הציץ אינו מרצה על קורבנות גוים שנטמאו, כיוון שעל ריצוי הציץ נאמר "לרצון להם", וגויים "לאו בני הרצאה נינהו". רש"י מסביר שהכוונה שהקב"ה אינו מתרצה לגויים, כלומר השוני בקדושת הקורבן אינו קשור בהכרח לזהות הקורבן – חובה או נדבה – אלא לזהות האדם המקריב. ליהודי יש מערכת יחסים עם הקב"ה, והיא מטילה עליו חובות רבות. העובדה שהיהודי פועל בתוך מערכת יחסים של 'מצווה ועושה' היא שהופכת את קורבנותיו לקורבנות מרצים, אף אם קורבן מסוים מובא כנדבה. הגוי, לעומתו, פועל כמי שאינו מצווה ועושה. יכול הוא להקדיש ולתת מרכושו לקב"ה, אך נתינה זו עומדת בפני עצמה ואינה משתלבת בתוך מערכת גדולה יותר של יחסים עם הקב"ה. נראה כי רבי יוסי חולק על תליית קדושת הקורבנות במידת מחויבותו של המקדיש, ולדעתו הקדושה אינה נובעת מן המקדיש אלא מן הייעוד, ועל כן "רואה אני בכולן להחמיר, שנאמר בהן 'לה''".