אין מעבירין על המצוות בשפיכת שיריים / זבחים נא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף מז ע"א נאמר כי שיירי הדם של חטאות הפנימיות 'היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון'. הגמרא בסוגייתנו מבררת את מקורו של דין זה: "אמר קרא 'אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד' – ההוא דפגע ברישא". התוספות (ד"ה אשר) מחקו את המילים "ההוא דפגע ברישא" מן הגרסה, ולדעתם הלימוד אינו מתבסס על כך שהיסוד המערבי הוא היסוד הראשון שפוגש הכוהן אלא על כך שזהו היסוד שמול פתח אוהל מועד.

בעלי התוספות מסבירים שאם גורסים את המילים "ההוא דפגע ברישא" משתמע שטעמה של שפיכת השיריים על היסוד המערבי דווקא הוא מצד הדין ש"אין מעבירין על המצוות", כלומר שאדם נדרש לקיים תחילה את המצווה הבאה לידו ראשונה, אלא שלדעתם דין זה אינו שייך לענייננו. הוא נאמר דווקא במקומות שבהם יש שתי מצוות, והאדם רוצה להעביר על האחת כדי לקיים את השנייה תחילה. במקרה כזה עליו לקיים את המצוות על פי הסדר שבאו לידיו. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, אין לפני הכוהן הנושא את השיריים שתי מצוות אלא מצווה אחת בלבד: בין אם ישפוך על היסוד המערבי ובין אם ישפוך על יסוד אחר – אין הוא מעביר על מצות שפיכת השיריים, ועל כן אין כאן מקום לדין "אין מעבירין על המצוות".

אומנם על דברי התוספות קשה לכאורה מן הגמרא במנחות סד ע"ב. המשנה שם אומרת שיש להביא את התבואה להקרבת העומר ממקום קרוב לירושלים, ובגמרא שם מוצעות שתי סיבות לכך: האחת – חשש שמא עד שיגיעו חיטים מרחוק הן יתייבשו, והשנייה – "אין מעבירין על המצוות". והנה מצוות העומר היא מצווה אחת, והשאלה באיזו תבואה ישתמשו היא שאלה המקבילה לשאלה על איזה קרן יישפכו השיריים, ובכל זאת דנה הגמרא בדין "אין מעבירין על המצוות" (וראה תוספות שם ד"ה איבעית אימא ובשיטמ"ק אות יא).

הגרי"ז (על הש"ס, זבחים נא ע"א) מתרץ שאלה זו ומסביר שיש לחלק בין העומר, שהבאתו מתבואה מסוימת משמעה אי הבאתו מתבואה אחרת, ובין צדדיו השונים של יסוד המזבח. לוּ לא הייתה התורה מחלקת בין הצדדים השונים – היינו חושבים שאין זה משנה היכן יישפכו השיריים, שהרי בכל אופן הם נשפכים על יסוד המזבח. הרי הדבר דומה לכך שאף על פי שבדיני העומר שייכת ההלכה שאין מעבירין על המצוות לגבי בחירת תבואה מסוימת, מכל מקום אין שום הלכה הקובעת שיש לקצור את התבואה דווקא מאותו צד שממנו הגיעו אליה הקוצרים ולא מצד אחר.

על פי זה, חידושה של התורה "אשר פתח אהל מועד" יכול להתפרש בשתי דרכים. אפשרות אחת היא שהתורה באה לחדש את עצם החלוקה בין היסודות, וכיוון שיש חלוקה, חוזר דין "אין מעבירין על המצוות", בדומה לתבואת העומר, שהרי השופך על יסוד דרומי לא ישפוך על יסוד מערבי ולהפך (ועיין בדברי רבנו חננאל יומא נט ע"א: "שיירי הדם היה שופך אל יסוד המערבי, דקיימא לן אין מעבירין על המצוות..."). אפשרות שנייה היא שהתורה לא באה להבדיל בין היסודות ועל ידי כך להשיב את דין "אין מעבירין על המצוות" אלא לחדש הלכה שונה – שפיכת השיריים של חטאות הפנימיות צריכה להעשות דווקא כנגד פתח אוהל מועד (ונראה שכן מסקנת התוספות).

נפקא מינה בין שתי אפשרויות אלו עשויה להיות בשאלת מיקומה המדויק של שפיכת השיריים. החפץ חיים, בספרו 'ליקוטי הלכות' (חיבור על מסכתות העוסקות בדיני קודשים הדומה במתכונתו לחיבורו של הרי"ף, בריש הפרק החמישי של מסכת זבחים, דייק מדברי התוספות ששפיכת השיריים אינה נעשית בכל היסוד המערבי אלא דווקא בחלק שכנגד פתח האוהל. הלכה זו מתאימה להבנה שלא נתחדש כאן דין בהפרדת היסודות לכיווניהם השונים אלא דין במעשה שפיכת השיריים, המצריך שמעשה זה ייעשה כנגד פתח אהל מועד. לעומת זאת, ב'מראה כהן' כתב שאין צורך לשפוך דווקא כנגד הפתח, ואפשר לשפוך בכל היסוד המערבי. נראה כי הלכה זו תובן יותר על פי ההנחה שהתורה חידשה את ההפרדה בין היסודות השונים, וממילא נתחייבה שפיכה על היסוד המערבי מדין "אין מעבירין על המצוות", אך בתוך היסוד המערבי אין מקום לחלק בין המקומות השונים, ועל כן אין הכרח לשפוך דווקא כנגד פתח אוהל מועד.