|
אכילת קודשים קלים במחנה ישראל / זבחים נההרב אברהם סתיו
במשנה ובגמרא בסוגייתנו מבואר שבניגוד לקודשי קודשים, הנאכלים רק במחנה שכינה, קודשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל:
"ת"ר: 'את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור' – אמר רבי נחמיה: וכי ראשונים בטומאה אכלום? אלא 'טהור' – מכלל שהוא טמא, טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב. ואיזה זה? זה מחנה ישראל".
הרמב"ם (בית הבחירה ז, יא) מגדיר ומתחם את שלושת המחנות:
"שלש מחנות היו במדבר: מחנה ישראל – והוא ארבע מחנות, ומחנה לויה – שנאמר בה 'וסביב למשכן יחנו', ומחנה שכינה – והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים.
לאור האמור מובן שאפשר לאכול קודשי קודשים רק בתוך העזרה, "לפנים מן הקלעים", ואילו קודשים קלים אפשר לאכול בכל העיר ירושלים, כמבואר במשניות בפרקנו. אומנם קיים מקום נוסף שאפשר אולי להחשיבו 'מחנה ישראל' – ערי החומה.
במשנה במסכת כלים (א, ז) נאמר:
"עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו, יצא – אין מחזירין אותו".
הר"ש בפירושו שם הביא מהספרי זוטא שיהושע קידש את כל ערי החומה בקדושת מחנה ישראל, ומשום כך מצוות שילוח מצורע קיימת גם ביחס אליהן.
בעקבות דברים אלו כתב הקרית ספר (בית הבחירה פרק ז) שאפשר עקרונית לאכול קודשים קלים גם בשאר ערים המוקפות חומה, ולא דווקא בירושלים, אף שבפועל הדבר בלתי אפשרי משום שבדרך מירושלים אל ערי החומה ייפסל הבשר מדין "יוצא".
אחרונים רבים כתבו שמדברי הרמב"ם אפשר ללמוד שלא כדברי הקרית ספר. בפירושו למשנה הנ"ל במסכת כלים כתב הרמב"ם:
"אמר ה' במצורע 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', ולפיכך יצא מכל עיר".
האחרונים דייקו מלשון הרמב"ם ששילוח המצורעים מערי החומה אינו נובע מקדושתן של ערי החומה אלא מדין בגברא של המצורע, אשר צריך לצאת מהערים המיושבות, ומשום כך אי אפשר ללמוד מדין שילוח מצורעים לדין אכילת קודשים קלים. אומנם מדברי הקרית ספר נראה שכתב את דבריו גם בדעת הרמב"ם.
ייתכן שמחלוקת האחרונים קשורה למחלוקת האמוראים בסוגייתנו בהבנת הברייתא שהובאה לעיל:
"אמר אביי: אמר קרא 'ואכלתם אותה במקום קדוש' – אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש, אפקה למחנה לויה, הדר כתיב 'במקום טהור' – אפקה למחנה ישראל.
לדעת אביי יש מדרג של קדושה במקומות האכילה של הקורבנות: קודשי קודשים נאכלים "במקום קדוש", ואילו בקודשים קלים הו"א שיירדו דרגה אחת וייאכלו במחנה לוייה, אך למסקנה הם יורדים שתי דרגות ונאכלים במחנה ישראל. לעומת זאת, לדעת רבא קודשים קלים הופקעו לגמרי מדיני האכילה במקום קדוש, ומצד דיני הקדושה היו יכולים להיאכל גם מחוץ למחנה ישראל, אלא שיש דין אחר שהם צריכים להיאכל "במקום טהור מטומאת מצורע".
מתוך הבנה זו של המחלוקת אפשר להציע שלדעת אביי יש דרישה מסוימת של קדושת מקום המתקיימת דווקא בירושלים, שקדושה בקדושת מחנה ישראל. אומנם לדעת רבא אין בכלל דרישה של קדושת מקום, וממילא כל מקום שמצורעים אינם נכנסים אליו, ובכלל זה ערים המוקפות חומה, ראוי עקרונית לאכילת קודשים קלים.
|